Paršat Vajišlach - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
נצחון במערכה או בקרב
בתוך כל ההמולה של הפריימריז והבחירות, אנשים נוטים להתבלבל: לרגע אחד אתה צריך להתמודד מול מישהו, ולשכנע את כל העולם למה הוא האופציה הגרועה ביותר, וברגע הבא אתה עומד לצדו כתף אל כתף ונלחם במישהו אחר. גם יעקב אבינו, להבדיל, נמצא בסיטואציה דומה: בשבוע שעבר, בעת שברח יעקב מעשיו חשבנו שעשיו הוא הדבר הגרוע ביותר: הוא איים על חייו ואילץ אותו לברוח רחוק. אבל בסוף הפרשה התברר לנו שבעצם עשיו הוא האופציה העדיפה, ומי שמסכן אותו עוד יותר הוא דוקא לבן. עכשיו יעקב בורח מפני לבן הישר לזרועותיו של עשיו אחיו. אבל לפני שהוא עומד מול עשיו הוא נלחם עם אויב שלישי - מלאך שנאבק עמו במעבר נחל יבוק.
בסוף המאבק עם האיש-המלאך, הוא מברך את יעקב: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". ובאמת, המלה 'ישראל' היא נוטריקון של המלים "שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹקִים", אבל מאיפה מגיעה המלה 'אֲנָשִׁים' למשפט הזה?
רש"י אומר שהאנשים המדוברים פה הם עשיו ולבן. כלומר שהמלאך משוה את הקרב של יעקב והמלאך למאבקים שהוא ניהל עם עשיו ועם לבן. אבל האם זה באמת דומה? לכאורה זה בדיוק הפוך: בקרב עם המלאך יעקב תופס את המלאך בחזקה ואינו נותן לו ללכת למרות שהמלאך נתן לו מכה מתחת לחגורה. יעקב אינו נרתע מההתמודדות ובסופו של דבר גם מצליח לסחוט ממנו ברכה. בהתמודדות עם עשיו ועם לבן, לעומת זאת, יעקב מעולם לא עמד מולם בכזו נחישות: הוא פעל בערמה, הוא ברח ברגעים הקריטיים ובפני עשיו הוא אף ישתחוה שבע פעמים ויתחנף אליו באופן מוגזם! איך יכול המלאך להשוות את המלחמה איתו למלחמה עם לבן ועשיו?
שמעתי הסבר לאמירה הזו של המלאך בשם הרב משה סולוביצ'יק: נצחון זה לא תמיד להביס את האויב. לנצח פירושו של דבר לקבל את מה שטוב לך. לא תמיד כשהאויב הפסיד זה אומר שאתה ניצחת. ראינו את זה בסוף מלחמת לבנון השניה: הציבור לא השתכנע שניצחנו במלחמה למרות שאמרו לנו השכם והערב שכוחו של החיזבאללה ניזוק קשות בעקבות המלחמה. השאלה אינה כמה האויב הפסיד אלא מה מבין האינטרסים שלנו הצלחנו להשיג.
בסיפור הברכות של יעקב ועשיו, יכול להיות שיעקב יכול היה להשיג את הברכות מיצחק גם בלי להתחפש ובלי לרמות. אולי רבקה היתה יכולה לדבר עם יצחק ולהוכיח לו מי הוא עשיו האמיתי ומי הוא יעקב, ומה אמרו לה לפני הלידה וכו'. יכול להיות שיעקב היה מקבל את אותה ברכה בסופו של דבר. אבל לא זה היה הנושא האמיתי. השגת הברכות לא היתה הדבר היחיד שעמד על כף המאזניים. השאלה שעמדה שם היא עד כמה מוכן יעקב, איש האמת, להתמודד עם עשיו בכלים של עשיו, ומהשאלה הזו תיגזר השאלה עד כמה הוא מוכן להתמודדות הקשה יותר - עם לבן. הוא ניצח את עשיו לא רק בכך שהוא קיבל את הברכות, אלא בעיקר בכך שהוא למד להשתמש בכלים שלו.
כך היה גם בהתמודדות בין יעקב ללבן: יעקב יכול היה לעמוד מול לבן ולומר לו שהוא עוזב, ולאפשר לו לשלח אותו "בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר" כפי שלבן רצה לעשות. אבל האינטרס האמיתי של יעקב היה לוודא שהפרידה הזו תהיה לתמיד. דוקא הבריחה הזו, עם הרדיפה והחיפוש, הם שגרמו לגל האבנים שיוודא ש"אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי".
גם במפגש הנוכחי של יעקב ועשיו, יכול להיות שיעקב יכול היה לארגן פעילות התקפית, או לפחות לעמוד בגאון מול עשיו ולראות מי חזק יותר. אבל התוצאה שיעקב רוצה יותר מכל היא שעשיו ילך בחזרה לשעיר וימתין שם "עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה", כלומר עד שיתקיימו דברי הנביא שאותם נקרא בהפטרה: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה". דוקא בגלל שעשיו הרגיש שהוא ניצח, הוא הרשה לעצמו ללכת ולא לחזור יותר.
מי שניצח בסופו של דבר הוא יעקב. גם אם במערכה הוא משתחווה, נותן מתנות ומתחנף - הרי שבתוצאה הסופית הוא משיג בדיוק את מה שהוא רצה - ועל כך אומר לו המלאך שזה בדיוק כמו הנצחון שלו בקרב עם המלאך: בסופו של דבר, גם אם אתה צולע, זכית בברכה וניצחת במלחמה.
את הלקח הזה חשוב לזכור דוקא עכשיו, בתחילת מערכת הבחירות: פעמים רבות אנחנו נכנסים למחלוקת ומתחילים לקדש את עצם המחלוקת. אנחנו כבר שוכחים את המטרות והיעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע, ומה שחשוב לנו הוא רק להכריע את ה'אויב', שלפעמים מתברר שהוא בכלל לא האויב שלנו אלא זה שיילחם איתנו כתף אל כתף אל מול האויב האמיתי. את הלקח הזה עלינו לזכור מהמלאך: המנצח אינו זה שמצליח לגרוף יותר כבוד או יותר נקודות, אלא זה שבסופו של דבר השיג את האינטרס שלמענו נלחם
היחס לרכוש 5770
יעקב חוזר לארץ אחרי בילוי אצל קרובי משפחה, וכמובן שהוא חוזר עם הרבה מתנות לבני המשפחה שנשארו בארץ: עזים, כבשים, פרות, גמלים, חמורים וכו' – השבוע אני יכול להזהות באופן אישי עם תחושותיו של יעקב, אבל לא הייתי מחליף אותו בנסיונו לעבור את המכס...
והנה, כשיעקב חוזר לארץ ורוצה לחלק את המתנות, קורה משהו לא צפוי. בניגוד לרוב האנשים שמקבלים את קרוביהם מחו"ל, אומר עשיו ליעקב: "יֶשׁ לִי רָב. אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ". תודה על כל המתנות הללו, אבל יש לי מספיק רכוש, ואני לא צריך אותם. וכאן מתפתח ויכוח מוזר, כי התגובה של יעקב היא: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱ-לֹקִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". יעקב מתעקש לתת את המתנות, ועשיו מתעקש שלא לקבל אותם. לכאורה שניהם אומרים אותו דבר, ובכל זאת יש הבדל ביניהם: עשיו אומר שיש לו מספיק, ואילו יעקב אומר שיש לו הכל. לכן, אחרי קצת יותר שכנוע, עשיו מסכים לקבל את המתנות.
הגמרא (בבא בתרא יז, א) אומרת שלא רק ליעקב היה את הכל. זהו דבר שהיה לכל שלושת האבות. כך אנו אומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא יברך אותנו... כמו שנתברכו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, בכל מכל כל". במלים האלו אנחנו מכוונים לשלושה פסוקים שנאמרו ביחס לאבותינו: על אברהם נאמר: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". לגבי יצחק נאמר: "וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ", ואצל יעקב, כאמור, נאמר: "כִּי חַנַּנִי אֱ-לֹקִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". אגב, למרות הדברים הללו אומר הראב"ע (בראשית כה, לד) שיצחק היה אדם עני. מסתבר שהעובדה שאדם מרגיש שיש לו את הכל אינה תלויה בשאלה כמה כסף באמת יש לו, אלא בהרגשתו האישית.
כותב ר' אהרון קוטלר (משנת ר' אהרון, חיי שרה עמ' מח) שאחת המידות החשובות ביותר היא המידה של הסתפקות במועט. אבל יש מידה שהיא למעלה ממנה, והיא השמח בחלקו. ההבדל בין האדם שמסתפק במועט לבין האדם ששמח בחלקו הוא שהמסתפק במועט מרגיש שחסר לו, אבל מרגיל את עצמו לא לדרוש יותר. השמח בחלקו, לעומת זאת, בכלל לא שואף ליותר מזה. הוא אינו צריך לשכנע את עצמו לא לדרוש יותר, כי הוא שמח במה שיש לו. ואולם, כותב ר' אהרון קוטלר, ישנה מידה שהיא אף למעלה ממידת השמח בחלקו, והיא המידה שהיתה לאבותינו: מידת ה"כל". זהו אדם שלא רק שאינו דורש לעצמו יותר, ולא רק שהוא מרגיש שמח בחלקו, אלא שהוא מרגיש שיש לו את הכל. אין לו כל רצון או שאיפה למשהו שיש לאחרים, כי יש לו את הכל.
ואולם, לא מדובר בזלזול בערך הממון. להיפך: אחרי שיעקב מסיים להעביר את כל חפציו לארץ ישראל, הוא נשאר פתאום לבד. ואומרים על כך חז"ל (חולין צא, א): "אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם". זהו משפט מוזר מאוד, לכאורה. האם באמת הכסף חשוב לצדיקים יותר מאשר החיים שלהם? הרי לכאורה אדם שמרגיש שיש לו הכל לא צריך להצטער כשהוא מאבד כמה פכים קטנים!?
שמעתי בארצות הברית סיפור שיכול להדגים את זה: יהודי שבצעירותו היה אוהד בייסבול מושבע, השיג כדור בייסבול שעליו היו חתומים כל השחקנים של הקבוצה שהוא אהד. על הכדור הזה הוא שמר כעל בבת עינו, ולימים הוא הניח אותו בארון זכוכית במשרד שלו. כשהגיע בנו לגיל שש הוא קנה לבנו מחבט בייסבול. הילד ביקש לשחק עם אביו, ורצה לקחת את הכדור שנמצא בארון הזכוכית. אמר אביו: אפשר לשחק בכל כדור אחר, אבל בכדור הזה אסור לשחק, כי הוא מלא בחתימות. כמה ימים אח"כ מגיע הילד לאביו ואומר לו: אבא, עשיתי לך הפתעה! הצלחתי למחוק את כל הכיתוב מהכדור, ועכשיו אפשר לשחק בו...
הערך של הכדור, כמובן, אינו ערך כספי. הכדור יקר לבעליו בגלל הסנטימנטלי. כך צריך להסביר גם לגבי הפכים הקטנים: יעקב, כמו גם אברהם ויצחק, מרגיש שיש לו הכל. אבל "הכל" זה לא בהכרח הרבה כסף. "הכל" זה אומר שהוא יודע שהוא מקבל מידי הקב"ה את כל מה שהוא צריך לקבל. ממילא, אם הוא מחסיר משהו מהדברים האלה, הוא מחסיר משהו ממתנתו של הקב"ה. הפכים הקטנים אינם בעלי ערך כספי גבוה, אבל הם בעלי ערך סנטימנטלי עצום, כי הוא מרגיש שהוא קיבל אותם ישירות מהקב"ה, ולכן הוא מוכן ללכת דרך ארוכה כדי שהם לא יישארו מאחור.
יעקב לעולם לא יגיד "יֶשׁ לִי רָב", כי הוא בכלל לא מדבר במושגים של הרבה ומעט. יעקב אומר "יֶשׁ לִי כֹל", כי הוא יודע שכל מה שיש לו זה מהקב"ה. ההרגשה הזו אינה קשורה לשאלה כמה כסף יש לך בחשבון הבנק או מהי רמת החיים שלך, אלא מה הקשר שלך עם הקב"ה. אבותינו הרגישו תמיד שיש להם הכל, ואנחנו – בכל פעם שאנחנו מברכים ברכת המזון – מבקשים שהקב"ה יברך גם אותנו לא רק בפרנסה טובה, אלא גם בהרגשה שיש לנו הכל, והכל מידי הקב"ה.
5771 האם ההכנות של יעקב היו מיותרות?
מלחמה היא דבר נורא. אף אחד לא רוצה מלחמה. ובכל זאת, יש מצבים שבהם השלום הוא גרוע יותר ממלחמה. שלוש פעמים הכין יעקב את עצמו למלחמה, אבל התברר שהסכנה הגדולה אינה המלחמה אלא השלום. על הפעם הראשונה קראנו בשבוע שעבר: כאשר לבן רדף אחרי יעקב, הזהיר הקב"ה את לבן: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע". אבל לבן קיים את הדברים רק חלקית: הוא אמנם לא העיז לעשות ליעקב משהו רע, כפי שהוא עצמו אמר: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵא-לֹקֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע", אבל בכל זאת הוא דיבר עם יעקב, ואמר לו דברים שהוא חשב שהם טובים, ואף הציע לו הסכם: "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה". אבל יעקב יודע שמה שמוגדר טוב אצל לבן הוא רע אצל יעקב, והברית הזו היא מסוכנת מאוד. ברית שמבוססת על המשפט: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" ודאי לא תוביל לדבר טוב, ולכן דואג יעקב להקים גל, שתסמל את הפרדת הכוחות הסופית בין לבן לבין יעקב.
בפעם השניה מתכונן יעקב למלחמה בתחילת הפרשה שלנו, כאשר הוא מחלק את המחנה שלו ואומר: "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". אבל בסופו של דבר עשיו בכלל לא נלחם, ובמקום זה הם מתחבקים ומתנשקים, ועשיו אף מציע ליעקב שותפות: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ". אבל יעקב מבין שגם כאן צריך לדאוג להפרדה ברורה, והוא מסרב להצעה בנימוס, ואומר: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי... עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה".
בפעם השלישית היו אלה אנשי שכם שהציעו שותפות מלאה, שגם היא מבוססת על המשפט: "מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם". במקרה הזה יעקב נאלץ להסכים לברית בגלל שהוא מפחד ממלחמה: "וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי", אבל בניו הבינו את הסכנה שבדבר ואמרו שעדיפה מלחמה על פני שלום כזה. הם יצאו למלחמה ומנעו את ההשתלבות של משפחת יעקב בקרב העם החיוי.
שוב ושוב מפחד יעקב ממלחמה, ובסופו של דבר מוצא את עצמו נחלץ בקושי מחיבוק דב. ואולם, יש הבדל בין המלחמה שנמנעה עם לבן ועם החיוים, לבין המלחמה שנמנעה עם עשיו: המלחמה עם לבן נמנעה בגלל התערבותו של הקב"ה, כפי שלבן עצמו העיד. גם המלחמה עם עמי כנען נמנעה מאותה סיבה: "וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". אבל במפגש עם עשיו, לכאורה, הקב"ה כלל לא התערב. נראה כאילו המודיעין של יעקב היה לקוי: הוא חשב שעשיו בא למלחמה, אבל האמת היא שפניו של עשיו היו לשלום: הוא בכה על צוארו של יעקב, סירב לקבל את המתנות, ואף הציע ליעקב את עזרתו ועזרת אנשיו. האם כל ההכנות של יעקב היו לשוא?
מסופר על יהודי שנסע בתל-אביב וחיפש חניה לשוא. פנה אותו יהודי לריבונו של עולם ואמר לו: "אם אתה מסדר לי חניה עכשיו, אני מבטיח להתפלל שלוש תפילות ולהניח תפילין כל יום". ברגע שהוא סיים את המשפט הוא רואה מכונית יוצאת מחניה. פונה היהודי שוב לקב"ה ואומר לו: "אתה יודע מה? עזוב, כבר הסתדרתי לבד"...
מי שקורא את המפגש בין יעקב לעשיו עלול לחשוב שכל ההכנות של יעקב היו מיותרות, אבל האמת היא הפוכה: אולי דוקא בגלל ההכנות האלה המפגש הסתיים כפי שהסתיים. יעקב התכונן בשלושה דרכים: בדורון, במלחמה ובתפילה. מה מבין שלושת הדברים שינה את התמונה? הרי את הדורון עשיו דחה, וגם חלוקת המחנה התבררה כמיותרת, שהרי לא היתה מלחמה. הדבר היעיל היחיד, אם כן, היה התפילה. בדיוק כמו אותו יהודי שחיפש חניה, אולי רק בזכות תפילתו של יעקב השתנה יחסו של עשיו. אל לנו להמעיט בכוחה של התפילה. התפילה יכולה לשנות את המציאות!
אנחנו נמצאים באמצע חודש כסלו וגשם עדיין לא נראה באופק. מישהו אמר לי השבוע שאין צורך להילחץ ולהתחיל תעניות ותפילות על הגשם: הרי גם בשנה שעברה בהתחלה לא ירדו גשמים וגם אז התחילו להילחץ ואמרו תפילה מיוחדת וכו', אבל בסופו של דבר היתה שנה די ממוצעת. אבל נדמה לי שהמסקנה צריכה להיות בדיוק הפוכה: אולי העובדה שבסופו של דבר היתה שנה ממוצעת היא בגלל התפילות שהתפללנו. זה הזמן לזעוק לקב"ה, בתקוה שגם השנה בסופו של דבר תהיה שנה ברוכה וגשומה.
5772 שכם, פרעה ואבימלך
השבוע נוכחנו לדעת שגם הנשיא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. העונש על אונס והטרדה מינית היה הפעם חמור מאוד. מעבר לעונש עצמו, המטרה הציבורית הושגה: החברה לא תסלח יותר על מעשים כאלה, ולא משנה מי הוא העושה אותם.
לא כולם מסכימים עם העובדה שהנשיא אכן אשם באונס ובהטרדה. הדבר תלוי באופן שבו אנו מבינים את הפסוק: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ" – האם שכם עצמו הוא נשיא הארץ, או שאביו, חמור, הוא הנשיא? מה שברור הוא ששכם אנס את דינה באכזריות: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ", ואף הטריד אותה מינית: "וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה". גם אם היה נראה שהמעמד והקשרים של שכם יועילו לו, ויעקב לא יעשה לו כלום – בני יעקב הוכיחו שהם אינם נרתעים משכם או מכל מי שמסביבו ופשוט הרגו את כולם.
המפרשים התלבטו בשאלה האם היתה הצדקה לעונש החמור שנגזר על כל אנשי העיר. גם אם שכם עצמו חטא, מדוע הרגו את כל אנשי העיר? הרמב"ם (הלכות מלכים ט, יד) כותב שכל אנשי העיר חטאו בכך שלא העמידו שופטים ולא דנו את שכם על מעשיו. בעל 'הכתב והקבלה' מסביר כך את דברי האחים שאמרו: "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" – כלומר שאין מי שיעשה כאן משהו בכנות, כי אין דין ואין דיין.
הרמב"ן (בראשית לד, יג) שולל פירוש זה מכל וכל: ראשית, מפני שיעקב התנגד לתגובה הזו. בסוף ימיו הוא אף מקלל אותם על המעשה הזה. אם היתה הצדקה למעשה, ודאי שיעקב לא היה מתנגד. שנית, אומר הרמב"ן שאי-העמדת דיינים לא מצדיקה דין מוות.
ואכן, רוב המפרשים לא ראו ברצח הזה ענישה על מה שאנשי העיר עשו, אלא סיכול ממוקד למה שהם עלולים לעשות בעתיד. הם הבינו שהאונס של דינה היה רק שלב ראשון במערכת יחסים שתהיה אסון מבחינתם.
אך צריך להבין: מדוע הם כל-כך כעסו על מה שנעשה? הרי בסופו של דבר מה שעשה שכם אינו שונה בהרבה ממה שרצו פרעה ואבימלך לעשות לשרה, ומה שרצה אבימלך לעשות לרבקה! מסתבר שהיה זה מנהג מקובל שהמלך רשאי לקחת נשים ככל העולה על רוחו! במה שונה מעשהו של שכם ממעשיהם של פרעה ואבימלך?
התשובה היא שיש הבדל גדול בין הדברים. אצל פרעה כתוב: "וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה... וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ". לא מדובר פה בהתפרצות יצרים של פרעה, אלא במנהג מקובל במצרים, והיוזמים למעשה הזה היו, לכן, שרי פרעה, ולא פרעה עצמו. אצל אבימלך הוא אמנם היה היוזם, אבל הדבר נעשה עדיין על פי כללי הטקס: "וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה". מהסיבה הזו, כמובן, הם גם לא קרבו אליה. במושגים שלהם הם כיבדו את שרה כפי שהיה מקובל בארצם. אבל אצל שכם לא מדובר בטקס אלא בהתפרצות יצרים אכזרית וברמיסת כבודה של דינה.
הבדל נוסף הוא, כמובן, העובדה שהפעם הקב"ה לא התערב. בפעמים הקודמות הקב"ה דאג לכך ששרה ורבקה לא ייאנסו על-ידי המלך, אבל אצל דינה זה לא קרה. שכם הצליח לאנוס אותה, לא באו עליו נגעים וגם הקב"ה לא בא אליו בחלום. בני יעקב הבינו שעכשיו ישנה הנהגה חדשה של הקב"ה: אצל האבות השמירה של הקב"ה היתה ע"י התערבות במהלך האירועים: בנבואה, בחזיונות ובחלומות. אצל הבנים זה כבר לא קורה. יעקב אינו מוכן לקבל את מעשיהם של שמעון ולוי, מכיון שהוא רגיל להתכופף כל פעם שמתרחשת צרה, ורק אז מתגלה אליו הקב"ה. הוא ברח מעשיו וחלם את חלום הסולם. הוא הסכים לכל הרמאויות של לבן, והקב"ה נגלה אליו בחלום. הוא ברח מלבן- והקב"ה נגלה ללבן בחלום. בכל הבריחות האלה הוא תמיד ידע שהוא עושה את המעשה הנכון כי הקב"ה התגלה לו ואמר לו זאת. כך נהגו גם אברהם ויצחק.
אבל בני יעקב אינם מקבלים את החזיונות הללו. הם נאלצים לפעול ולדאוג לעצמם כשהם מזהים סכנה. את השמירה של הקב"ה הם יכולים לראות רק לאחר מעשה: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב".
מעשה אבות סימן לבנים. האבות מסמלים בשבילנו את האופן שבו עם ישראל התנהג כשהיו להם נביאים, והיו נסים גלויים. בני יעקב מדריכים אותנו בתקופה שבה אין לנו נביאים, והנסים הם נסים נסתרים. עלינו לפעול בעצמנו, אבל לזכור שבסופו של דבר מי שמגן עלינו הוא הקב"ה.
