Paršat Vajigaš - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
נושא בעול עם חברו
נדמה לי שמאז מלחמת יום הכיפורים לא היתה מלחמה בכל הארץ. במלחמת יום הכיפורים דיבר משה דיין על חורבן הבית השלישי, אבל את כל המלחמות שהיו מאז לא הרגישו בכל הארץ. מלחמת שלום הגליל היתה רק בצפון. במלחמת המפרץ חילקו אותנו לאיזורים, והיו איזורים שסבלו והיו איזורים שלא הרגישו זאת כלל. במלחמת לבנון השניה הטילים היו רק בצפון, ובמלחמה הנוכחית הטילים הם רק בדרום. בעוד חלק מהעם נמצא בתחושת מלחמה - עם מקלטים ואזעקות ופחד תמידי - חלק אחר ממשיך בשגרת החיים הרגילה של עבודה ולימודים ובילויים. אנחנו משתדלים לסייע ככל הניתן, אבל לא ממש מרגישים את מה שהם מרגישים.
שני פסוקים סמוכים מאוד בפרשתנו מסמלים את הפער העצום שהיה במצרים - בין משפחת יעקב לבין שאר העם: "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף: וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב". אביו, אחיו וכל בית אביו של יוסף מקבלים לחם לפי הטף, אבל המצרים רעבים מאוד לאותו לחם. משפחת יוסף הגיעה למצרים עם כל רכושם "וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם", אבל המצרים נאלצים לתת ליוסף את כל רכושם: "וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים". הפער הזה מעצים והולך עד סופה של הפרשה, שם כתוב: "וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה... וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". בעוד המצרים מכרו את כל אדמותיהם בגלל כמה שנות בצורת, והם גולים ממקום למקום, בני ישראל נאחזים בקרקע החדשה ומתרבים בה.
במצרים הפער הזה הוא טבעי. הרי מבחינת פרעה, ברגע שבאים אחי יוסף למצרים, אין שום בעיה למנות אותם לשרי מקנה, כאילו שנות הרעב הקשות האלה הם הזמן הכי נכון להרחיב את הממשלה: "וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי". הרי מצרים היא ארץ של מעמדות. הנצי"ב (שמות טו, א) מסביר ש'סוס ורוכבו' הוא המאפיין של מלכות מצרים - שבה כל אדם רוכב על מי שמתחתיו בסולם ההירארכי, ומשמש סוס למי שמעליו. אגב, גם כהני מצרים נהנו מאותן זכויות, וגם הם לא הרגישו את הרעב: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" - בניגוד לחוקי התורה, שבהם הכהנים הם הראשונים שירגישו רעב - כי הם חיים רק מתרומות ומעשרות מהיבול ואין להם אדמה משלהם - הרי שבמצרים הכהנים לעולם לא ירגישו את הרעב, כי הקצבה שלהם מובטחת מאת המלך, ואדמתם תישאר שלהם גם אם כל האחרים ייאלצו למכור את אדמתם.
במצרים הפערים הם חלק מהשיטה, אבל בעם ישראל אין מעמדות כאלה. (מעניין להשוות בין תגובת החמאס להרג מאות מאנשיהם בשבוע האחרון לתגובתם על חיסול אחד המחבלים הבכירים) גם יוסף עצמו, למרות עושרו הרב, סיגף את עצמו כשהתחילה הבצורת - למרות שלא היה חסר לו כלום: חז"ל (תענית יא, א) למדו מהפסוק "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב" שאסור לאדם לשמש מיטתו בזמן רעב. אגב, דברים דומים נאמרו גם על דברי איוב (ל, ג) "בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד" שדרשו חז"ל (בראשית רבה לא, יח) "אם ראית חסרון בא לעולם הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה". גם על נח אמרו (שם) "כיון שנכנס נח לתיבה נאסר לו פריה ורביה". גם דניאל, לקראת חורבן ביהמ"ק, כשעם ישראל היה בצרה גדולה, היה בארמונו של מלך בבל, אבל סירב לאכול מאכלים טובים ויינות שהוגשו לו אלא רק זרעונים ומים, שהם מאכלי אבלים. הנביא (יחזקאל יד, יד) אומר שיש שלושה אנשים צדיקים אשר יכולים להינצל גם כשכל העולם נמצא ברעב, והם בדיוק אותם שלושה אנשים: נח, דניאל ואיוב.
שלושת האנשים האלה, שלימדו אותנו להזדהות עם האחרים שסובלים גם אם אלינו הצרה לא הגיעה, זכו לראות עולם בנוי וחרב ובנוי (ילקוט שמעוני רמז נ). העובדה שבזמן שהם מצילים את עצמם הם עדיין חשים את כאבם של האחרים, זיכתה אותם גם לראות בנחמה בסוף התהליך.
גם יוסף, שידע לחוש את כאבם של המצרים, זכה לראות בנחמתם של המצרים לאחר שהסתיים הרעב. אבל אחיו מעולם לא התמנו להיות שרים כפי שהציע פרעה. הם, שחיו בעושר בזמן שהמצרים היו בעוני מחפיר, לא זכו ליהנות מרווחי המצרים כשהרעב הסתיים. מה שמתאים להשקפת העולם המצרית של 'סוס ורוכבו', לא מתאים למוסר שהתורה דורשת מאיתנו.
מי שיודע לחוש על בשרו את כאבם של האחרים - זוכה לראות גם בשמחתם. אם נחוש גם אנחנו את כאבם של תושבי הדרום בימים אלו, ודאי נזכה כולנו לראות במהרה גם בשמחתם הגדולה כשיצאו סוף סוף מאפילה לאורה
ואת יהודה שלח לפניו 5770
לפני הפגישה המרגשת בין יעקב ליוסף, אומרת התורה: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה", ומסביר רש"י שיהודה הלך להקים ישיבה בגושן. לכאורה היה מתאים יותר לשלוח את יששכר, שעליו נאמר: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל" (דהי"א יב, לג), או את לוי, שעליו נאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, י), אבל יעקב שולח דוקא את יהודה, שמסמל את הכח והמלכות, להקים את הישיבה. גם הוא חושב, כנראה, שהממשלה צריכה להתערב במה שנאמר בישיבות. אולי זו הסיבה שלא שמענו על גדולי תורה שלמדו בישיבת גושן...
למה, באמת, נשלח דוקא יהודה? המדרש (תנחומא ויגש י) אומר שהסיבה היא בגלל שבמשך עשרים ושתים שנה יעקב חשד ביהודה שהוא זה שרצח את יוסף, ועליו רמז יעקב כשהוא הכריז "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף". יכול להיות שהוא אף קילל אותו בשל כך, והמשפחה חשבה שזה מה שגרם לשני בניו למות. זו, אולי, כוונת ראובן כשהוא מנסה לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" - מה פשר המשפט הזה? האם יעלה על הדעת שהסבא יהרוג את שני נכדיו? יתרה מזו: הרי לראובן יש ארבעה בנים ולא שנים! אלא, שהוא מתכוון לומר שכשם שיעקב קילל את יהודה ומתו לו שני בנים, הוא יקלל גם אותו אם בנימין לא יחזור. במשך כל השנים האלה, אם כן, חשד יעקב ביהודה, אבל לא אמר את הדברים בפירוש. רק בסוף ימיו הוא אומר לו: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ". זאת הסיבה שיעקב שולח דוקא את יהודה אל יוסף - מעין בקשת סליחה והבעת אמון במקום החשד הבלתי מוצדק.
מהי מטרת השליחות של יהודה? חז"ל (פסיקתא) למדו מכאן שאסור לאדם להיכנס לביתו של חברו בלי להודיע לו תחילה שהוא מגיע. כלומר שהם הבינו שמטרת השליחות היתה להודיע ליוסף שיעקב בדרכו. רש"י כותב שיהודה נשלח כדי להראות ליעקב את הדרך לגושן. אבל לענ"ד נראה מהפסוקים שיהודה נשלח אל יוסף כדי להראות ליוסף את הדרך לגושן.
כשיוסף התוודע לאחיו הוא אמר להם: "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ-לֹקִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם, רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד". הוא נותן פקודות לאביו, וכמעט מקריא לו זמנים. הוא מצפה שיעקב יבוא אליו לארמון, ורק אח"כ ילך לארץ גושן. בכך הוא רואה את הפתרון המלא של החלומות, שהרי בחלומו גם השמש והירח השתחוו לו. ואולם, יעקב אינו מסכים לכך. יעקב סבור שאין זה מן הראוי שהאב יצטרך לתת כבוד לבנו. גם אם בנו הוא משנה למלך מצרים, הוא זה שצריך לבוא אל אביו ולא להיפך. לכן מוכן יעקב ללכת רק עד ארץ גושן, והוא מצפה מיוסף שיעזוב את הארמון שלו ויבוא אליו לארץ גושן. ואכן, זה מה שקורה: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה" - הוא בכבודו ובעצמו אסר את מרכבתו, וזה מסמל יותר מכל את קבלת מרותו של אביו. ומיד אח"כ "וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" - יוסף הוא האקטיבי ויעקב הוא הפסיבי, כי יעקב הוא האב ויוסף חייב בכבודו.
לכן מאוחר יותר, כאשר יוסף אומר לאחָיו שהוא יגיד לפרעה את דבר בואם, הוא מנסח זאת בזהירות: "אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי". הוא אינו אומר 'אבי', אלא 'בית אבי', כי אין זה מכובד לומר שאביו בא אליו. יוסף אמנם חלם שגם השמש והירח ישתחוו לו, אבל יעקב מלמד את יוסף את מה שכתוב בגמרא (ברכות נה, א) בדיוק בהקשר הזה: "חלום, אף על פי שמקצתו מתקיים - כולו אינו מתקיים". וכשם שברור שאמו לא תשתחוה לפניו, שהרי רחל מתה, כך גם צריך להיות ברור שאביו לא ישתחוה לפניו, ולכן הוא דורש שיוסף יבוא לקראת יעקב, לאחר שיעקב יגיע לגושן.
ניתן לראות בכך גם משל לקשר בינינו לבין ה'. הקב"ה אומר "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז), כלומר שאנחנו צריכים לשוב בתשובה לפני שהקב"ה ישוב אלינו. ואולם, חז"ל אמרו שאין צורך בתשובה שלמה כתנאי מקדים. אמרו חז"ל (שה"ש רבה ה, ב): "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו". הקב"ה אינו מצפה מאיתנו שנעשה את כל הדרך, אבל שנראה איזשהו מאמץ. כך גם יעקב אינו דורש מיוסף לעזוב את ממלכתו ולבוא עד אליו לארץ ישראל. את רוב ההתקרבות הוא עושה בעצמו. הוא עוזב את ארץ ישראל והולך עד גושן, שנמצאת סמוך לארמונו של יוסף, שהרי יוסף אמר: "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי". עכשיו מגיע תורו של יוסף. הוא צריך לאסור את מרכבתו וללכת לקראת אביו כפי שבא ר' יהושע אל רבן גמליאל במקלו ובמעותיו (משנה, ראש השנה ב, ט), אבל ברגע שהוא עושה זאת, הוא קנה את עולמו, וכפי שאמר רבן גמליאל לר' יהושע: "בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה ותלמידי שקבלת דברי".
5771 תקינות פוליטית או עמדה ברורה
כיצד יש להתייחס לבני המיעוטים שנאמנותם למדינה מוטלת בספק? האם יש לאפשר להם לגור בכל מקום שהם רוצים, או שעדיף שיהיו להם יישובים משלהם ושלא יתערבבו עם האחרים? אמנם אסור להכליל, וכמובן שיש בהם גם אנשים נאמנים מאוד למדינה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שרבים מהם הואשמו בריגול לטובת האויב! אגב, גם הם בעצמם מעדיפים בדרך כלל לגור בנפרד ולא מאפשרים לאחרים לגור אצלם. שאלות אלו העסיקו את פרעה כאשר הוא היה צריך להחליט היכן להושיב את בני משפחתו של יוסף.
האירוני בכל הסיפור הזה הוא שכולם הבינו שעדיף שבני משפחת יעקב יגורו בארץ גושן ולא ביחד עם המצרים, אבל בגלל התקינות הפוליטית הם לא ידעו איך לומר זאת במפורש. פרעה העדיף שהם יהיו רחוקים ממנו "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן", וגם בני ישראל לא רצו להתגורר בקרב המצרים "להגיע לזה התכלית הנחוץ לשמירת קדושת ישראל" (לשון הנצי"ב, בראשית מו, לד). אבל אף אחד מהצדדים לא יכול היה לומר זאת בפירוש, ולכן הם ניסו להסתיר את כוונותיהם האמיתיות.
יוסף התכונן היטב למפגש עם פרעה, וידע איך לגרום לפרעה להציע מעצמו שהם ישבו בארץ גושן: "אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי, וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ". המצרים שונאים את רועי הצאן, כי הם האמינו שהצאן הוא סוג של אלוהים, ולכן יוסף יהיה זה שיגיד לפרעה שהם רועי צאן, אבל כשהם עצמם יבואו לפני פרעה, עדיף שהם לא יגידו במפורש שהם רועי צאן אלא רק שהם אנשי מקנה. המלה 'מקנה' כוללת צאן, בקר, סוסים וחמורים, וגם לפרעה עצמו יש מקנה. יוסף מעדיף שהאחים שלו ישתמשו בטרמינולוגיה נקיה יותר ולא יגידו במפורש שהם רועי צאן אלא אנשי מקנה. כך תימנע פגיעה מיותרת בכבודו של פרעה ובכבודם שלהם. הוא עצמו ידאג לכך שפרעה יבין את הרמז, כי הוא יגיד לפרעה לפני כן בפירוש שהם רועי צאן. לכן, אומר יוסף: "כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם, וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ". אל תגידו בפירוש שאתם רועי צאן, אלא רק תגידו שאתם אנשי מקנה. כמו כן, אל תבקשו במפורש לשבת בארץ גושן, כי בקשה כזו אינה מנומסת, ועדיף שהוא יגיע למסקנה הזו מעצמו.
ובאמת, יוסף בא אל פרעה ואומר לו: "אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן". בתוך דבריו הוא רומז לכך שיש להם צאן ולא רק בקר, והוא אף רומז לפרעה שהם כבר בארץ גושן, וסומך על פרעה שיגיע לבד למסקנה שעדיף שהם יישארו שם.
אבל כשאחי יוסף באים לפני פרעה, כל תכניתו של יוסף משתבשת. פרעה אכן שואל אותם, בדיוק כפי שצפה יוסף שיקרה, "מַה מַּעֲשֵׂיכֶם?", אבל במקום לומר שהם אנשי מקנה, הם לא סמכו על הבנת הרמזים אלא אמרו במפורש: "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ". אנחנו לא מתביישים לומר שאנחנו מזלזלים באותן בהמות שאתם מגדירים כאלוהים שלכם. בנוסף לכך אומרים אחי יוסף בפירוש שהם מעדיפים לשבת בארץ גושן: "לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן". הם לא משחקים את המשחקים הפוליטיים האלה. הם לא מתביישים בכך שהם רועי צאן, ולא מתחשבים בכללי הנימוס המקובלים.
בסופו של דבר התוצאה היא אותה תוצאה: פרעה מסכים להושיב אותם בארץ גושן, אם כי הוא עצמו עדיין שומר על כללי התקינות הפוליטית ואינו אומר ליוסף את הסיבה האמיתית לכך שהוא מעדיף שהם יהיו שם, ואף מציע הצעה דיפלומטית מנומסת: "וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" - כאילו שהוא לא מבין באיזה מקנה הם מתמחים.
המחלוקת בין יוסף ואֶחָיו אינה בשאלה האם נכון לשבת בנפרד בארץ גושן או לא. האמת היא שאפילו פרעה יודע שעדיף שהם ישבו שם. השאלה היא טקטית: האם צריך לומר את הדברים במפורש כדי לוודא שלא יהיו טעויות, ואף להצהיר בלי בושה שאמונותיך הדתיות הן שונות מהמצרים, אבל יחד עם זה לפגוע בכללי הנימוס והתקינות הפוליטית, ואולי אף להעליב את פרעה באופן אישי, או שאפשר להגיע לאותה תוצאה ע"י רמיזות ברורות ושמירה על כללי המשחק, כאשר בסופו של דבר גם פרעה עצמו יבין שהפתרון הנכון הוא להושיב אותם בנפרד?
קשה לומר מי צודק בויכוח. בסופו של דבר פרעה הציע שהם ישבו בארץ גושן, אבל ייתכן שאפשר היה להגיע לאותה תוצאה גם בלי ההצהרות והפגיעה בכללי הנימוס המקובלים.
5772 - וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר
כאשר ישנה תופעה שכבר קיימת זמן רב, ופתאום מציגים אותה באופן חד-צדדי ובטון קטסטרופלי, הדבר צריך לגרום לך לחשוב: מה האינטרס של מי שמציג כך את הדברים? גם אם כל הטיעונים שנאמרים הם נכונים עובדתית, יכול להיות שיש כאן מניפולציה שכדאי ליתן עליה את הדעת.
יוסף רוצה את כל משפחתו לצדו. כדי לשכנע אותם הוא מאיים עליהם, ואומר להם להגיד לאבא שלהם: "כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ". יוסף צודק, לכאורה. הרעב באמת היה צריך להימשך עוד שנים רבות. אבל יחד עם זאת, לא צריך להיכנס לפניקה: לפני המשפט "וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר" אמר יוסף גם "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". האם במשך השנתיים האלה התרושש יעקב? – לא ולא! כל הכסף שיעקב שלח למצרים חזר אליו בסופו של דבר, ובנוסף לכך האחים קיבלו אוכל כאשר יוכלון שאת. מה מונע מיוסף להמשיך להתנהל כך עוד חמש שנים? האם השליט הכל-יכול אינו יכול לכלכל את משפחתו בעודם בארץ כנען? יש לזכור שבתקופה הזו ארץ כנען נמצאת תחת חסות מצרית, כפי שכתוב גם לאחר בואם של יעקב ומשפחתו: "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים".
מסתבר שאם יוסף היה רוצה להשאיר את משפחתו בארץ כנען, הוא יכול היה למצוא פתרונות לכך. אבל הוא רוצה את משפחתו לצדו. הנימוק של הרעב הוא ודאי נימוק נכון, אבל הוא לא הסיבה היחידה לכך שיעקב צריך לרדת למצרים.
מעניין שיוסף משתמש בביטוי: "וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר". מה פשר הביטוי חריש וקציר? הרי הגיוני יותר היה להגיד 'זרע וקציר'! - התשובה היא, אולי, שזה מה שהבין יוסף מפתרון חלומותיו של פרעה: שבע הפרות מסמלות את החריש, כי הפרות חורשות (הושע י, יא. משנה שביעית ה, ח), ואילו שבע השיבולים מסמלות את הקציר. יוסף רומז למשפחתו שהוא יודע שבחמש השנים הקרובות לא יהיה חריש וקציר, כי זה מה שחלם פרעה.
חז"ל ראו בחריש ובקציר גם רמזים לעתיד לבוא. על הפסוק הראשון בפרשה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" דרשו חז"ל (בראשית רבה צג, ה) את הפסוק (עמוס ט, יג): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה". אומרים חז"ל שיהודה הוא החורש, וזאת על סמך הפסוק (הושע י, יא): "יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה", ויוסף הוא הקוצר, על סמך החלום שלו: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה". המפגש שבין יהודה ליוסף הוא מעין המפגש העתידי שיהיה בין החורש והקוצר.
גם על איוב נאמר (איוב א, יד): "הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם". ואמרו חז"ל שהקב"ה נתן לו לראות מעין עולם הבא, שהרי זה קיום הפסוק: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר".
צריך לשים לב: הרי בין החורש והקוצר ישנו עוד אדם חשוב מאוד: הזורע! כאשר הנביא אומר שהחורש והקוצר נפגשים הוא רומז לכך שהזורע איננו, כי הזריעה היא בידי הקב"ה. כשם שישנם שלושה שותפים באדם (נדה לא, א), והקב"ה הוא זה שנותן את הנשמה, כך גם בתבואה יש חורש וקוצר, אבל הזרע עצמו בא מה'. יכול להיות שזו גם הסיבה לכך שהמשנה (שבת ז, ב) מונה את אבות המלאכות של שבת לפי הסדר הזה: זורע, חורש, וקוצר, למרות שהחרישה קודמת לזריעה.
באופן דומה אפשר לדרוש על דבריו של יוסף: "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב... וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר". יוסף, שמשוכנע שהוא נשלח למצרים כדי להביא את הגאולה, אומר לאחיו: עד הגאולה – הזמן שבו החורש והקוצר ייפגשו – יעברו עוד חמש שנים. בינתיים תבואו למצרים.
אבל יעקב יודע שעד הגאולה הגדולה יעבור עוד הרבה זמן. ברור לו שהוא לא יורד למצרים לחמש שנים בלבד. הוא אומר: "רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת". הוא ירד למצרים בשביל למות שם, ולא רק לחמש שנים. הוא הבין זאת גם מהבטחתו של הקב"ה: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". הקב"ה מבטיח לרדת ביחד איתו, אבל לא לעלות ביחד איתו אלא להעלות אותו. ברור ליעקב שהירידה למצרים היא כרטיס חד-כיווני ועד הגאולה הגדולה יעבור זמן רב. זו גם הסיבה שבמפגש עם פרעה הוא כבר מסכם את חייו: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". כל הדברים האלה מוכיחים את העובדה שיעקב אינו יורד למצרים רק עד שהרעב יסתיים, אלא כדי לסיים את חייו ליד יוסף.
אמרו חז"ל (שבת פט, ב): "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו". הירידה למצרים היתה הכנה לישראל שיצא לגלות. ממילא, גם קיום ההבטחה: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" שהתקיימה ביעקב, עתידה להתקיים בנו במהרה בימינו.
