Paršat Vajikra - JBD
Z Judaismus
דרשה לפרשת ויקהל - פקודידרשה לפרשת תצוה
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
פתח אהל מועד
לאחר שעסקנו במשך חמש השבתות האחרונות בבניית המשכן, אנחנו נכנסים לספר ויקרא. ספר ויקרא, שנקרא גם 'תורת כהנים' עוסק בדבר שבעבורו נבנה המשכן - הקרבנות. ובכל זאת, המלה 'משכן', שהופיעה בספר שמות 58 פעמים, ובספר במדבר 51 פעמים - מופיעה לכל אורך ספר ויקרא רק פעמיים. לכל אורך הספר המשכן לא נקרא 'משכן', אלא רק 'אהל מועד', כפי שמתחילה הפרשה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". הסיבה היא שהמלה 'משכן' מתייחסת בעיקר למבנה הפיזי, ואילו הביטוי 'אהל מועד' מתייחס למשמעות של המקום - מקום ההתוועדות של הקב"ה עם משה, ומקום השראת השכינה.
מזבח העולה, כידוע, אינו נמצא בתוך המשכן אלא בחצר. אבל, כאמור, מקום המזבח לא נקרא בפרשתנו "חֲצַר הַמִּשְׁכָּן", כפי שהוא נקרא בספר שמות, אלא רק 'פתח אהל מועד': "וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". הדם נמצא בפתח אהל מועד.
את הדם שעל הפתח אנחנו מכירים כבר. עוד פחות משבועיים ניזכר בלילה שבו נאמר: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". גם במצרים היה הדם על הפתח, וכשהקב"ה עבר בארץ מצרים להרוג את בכורות המצרים, הוא ראה את הדם שעל הפתח וכתוצאה מכך פסח על הבתים האלה.
הדם שעל הפתח ביציאת מצרים מהווה גבול בין המקום שאליו הקב"ה נכנס והמקום שאליו אין הוא נכנס. הדם שבפתח אהל מועד מהווה גבול בין המקום שאליו בני ישראל נכנסים למקום שאליו אין הם נכנסים.
ואולי יש כאן תהליך בן שלושה שלבים: בשלב הראשון, לפני יציאת מצרים, הקב"ה נמצא בחוץ והאדם מסתגר בתוך הבית, וישנו דם שחוצץ ביניהם. זהו השלב שבו הקב"ה מתערב בהסטוריה ועושה נסים גדולים, ולאדם אין שום חלק בזה. "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".
השלב השני הוא שלב ההליכה במדבר שבו בני ישראל הולכים עם עמוד הענן ועמוד האש - וההנהגה הנסית של הקב"ה הופכת להיות טבעית ושגרתית לבני ישראל. הם רואים את הקב"ה בלי הדם שחוצץ ביניהם. אותו פתח, אשר במצרים היה מסומן בדם והגביל את הכניסה, חוזר שוב ושוב בפסוקים שמתארים את התוועדות הקב"ה עם משה עוד לפני שנבנה המשכן: "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ" - כל אחד עומד בפתח אהלו, ורואה את עמוד הענן שנמצא על פתח האהל של משה רבנו, ומשתחוה. כאן אין דם על הפתח, ואין שום חציצה בין העם לעמוד הענן, וכמובן לא בין עמוד הענן למשה, שנמצא בתוך האהל.
כשנבנה המשכן מושלם התהליך: שוב ישנו דם על הפתח, וזהו דם הקרבנות אשר פתח אהל מועד. אבל הפעם - בניגוד למה שהיה ביציאת מצרים - בני ישראל נמצאים מבחוץ והשכינה נמצאת בתוך האהל. הדם שנזרק בפתח המשכן אינו מסמל את המקום שאליו לא נכנס הקב"ה, אלא את המקום שאליו לא נכנסים בני ישראל.
הרמב"ן, בהקדמתו לחומש שמות, כותב כי ספר שמות נקרא ספר הגלות והגאולה, כי הגאולה ממצרים לא הסתיימה ביציאה הפיזית ממצרים אלא רק בבניית המשכן. יציאת מצרים איננה רק היציאה הפיזית ממצרים, אלא גם החזרה למצב שבו הקב"ה אינו מתערב באופן גלוי בהסטוריה, אלא נמצא בתוך אהל מועד, בלבו של מחנה ישראל. לכן הגאולה מסתיימת רק בסוף ספר שמות. רק כאשר הטבע חוזר למסלולו הרגיל, הקב"ה חוזר לשכון בתוך המשכן הפנימי, והדם שוב חוזר לתת את הגבולות הללו - אפשר לומר שהם חזרו למעלת אבותם.
שירו המפורסם של ר' יצחק הוטנר עוסק במשכן שנמצא בתוכנו: "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו". המשכן אינו גלוי ונראה לעין, אלא נמצא עמוק בתוכנו. המקום שבו נמצא המשכן הוא דוקא הלב - משאבת הדם - וזהו הדם שנמצא על הפתח. לא כמו הדם שהיה בפתח הבית ביציאת מצרים, כשהקב"ה היה בחוץ והאדם בפנים, אלא הדם אשר היה בפתח אהל מועד, שמעיד על השכינה שנמצאת בפנים אבל מקרינה על כל הסביבה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" - בתוכם ממש.
שלושה כתרים 5770
אומרים שכולם שוים בפני החוק, אבל יש כאלו ששוים יותר ויש כאלו ששוים פחות... כשאדם עובר עבירה הוא צריך להקריב קרבן, אבל סוג הקרבן משתנה בהתאם למעמדו של האדם. רוב האנשים שיעברו בשוגג על איסור שעונשו במזיד כרת, יצטרכו להקריב קרבן חטאת. אין זה משנה אם החוטא הוא עשיר או עני, נכבד או אדם פשוט, בכל מקרה הוא צריך להביא נקבה מן הצאן.
ובכל זאת, יש שלושה אנשים שלא יסתפקו בקרבן זה: הכהן הגדול, חכמי הסנהדרין והמלך. אבל יש הבדל בין הקרבן של המלך לבין הקרבנות של הכהן הגדול והציבור: קרבנו של המלך עוסק באותה סיטואציה כמו קרבן היחיד: מדובר בחטא שנעשה בשוגג, אלא שאם העבירה נעשתה ע"י אדם רגיל הוא יביא נקבה מן הצאן, ואם אותה עבירה נעשתה ע"י המלך הוא יקריב זכר מן הצאן.
לגבי פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, הם עניין שונה: כאן לא מדובר באדם שחטא בשוגג אלא בהוראת טעות. אם הכהן הגדול אכל חתיכת חֶלֶב כי הוא לא ידע שזה חֶלֶב, הוא יביא קרבן חטאת ככל האדם. אבל אם הכהן הגדול הוא תלמיד חכם הראוי להוראה, והוא הורה לעצמו בטעות ועשה ע"פ הוראתו חֵטְא אשר במזיד עונשו כרת, הוא יצטרך להקריב פר (רמב"ם הלכות שגגות פרק טו). לא מדובר כאן בשגגה אלא בהוראת טעות. באופן דומה גם הסנהדרין שהורו הלכה מוטעית ורוב ישראל או רוב שבטי ישראל פעלו על פיהם (גם אם הם עצמם לא חטאו), כל שבט יצטרך להקריב פר העלם דבר של ציבור (רמב"ם הלכות שגגות פרק יב). פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור נעשים בדיוק באותו אופן: את הדם שלהם מזים על הפרוכת ועל מזבח הזהב, והפר עצמו נשרף באש מחוץ למחנה.
פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, אם כן, אינם עוסקים בשגגה אלא בהוראת טעות: כהן גדול וציבור גדול מישראל הורו הוראת טעות וחטאו בחטא חמור. התוצאה היא פר בן בקר שנשרף כליל. כמובן שכל זה מזכיר את חטא העגל. הפסוק "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם" (ויקרא ד, ג), מזכיר מאוד את דברי משה: "מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה" (שמות לב, כא). חטא העגל לא היה רק חטאו של אהרון אלא של כל העם. החטא של הכהן הגדול נזקף גם לחשבונם של כלל ישראל, מכיון שהוא השליח שלהם להעלות את קרבנותיהם. לכן כאשר מדובר בהוראת טעות, אין זה עניין פרטי של הכהן הגדול או הסנהדרין, אלא עניין של כלל ישראל.
שונה הוא הקרבן של המלך. הוא אינו מייצג את העם, ולכן החטא שלו אינו נזקף לחובתם של כל ישראל. לכן הוא לא צריך להקריב פר. אך בכל אופן החטא הזה מבייש את העם. הרי הכבוד שלו הוא הכבוד של העם. מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). עליו לכפר גם על החטא שלו, וגם על הפגיעה בכבודם של בני עמו, ולכן הוא יקריב קרבן אחר מאשר כל אדם אחר שחוטא.
שלושה אנשים, אם כן, קרבנם שונה: חכמי הסנהדרין, הכהן הגדול והמלך. חז"ל אומרים (אבות ו, ה): "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות. שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים". הסנהדרין, הכהן הגדול והנשיא מייצגים את עם ישראל. לשלושתם יש קרבן מיוחד. וכאן רואים אנו שסדר החשיבות שלהם אינו לפי הקרבנות שהם מקריבים: התורה היא החשובה ביותר, אחריה המלכות ואחריה הכהונה. מה ההסבר לכך?
הכהונה עוברת בירושה מהאב לבן, והיא נקנית בעשרים וארבע מעלות. נחלקו המפרשים אם מדובר בעשרים וארבע מתנות כהונה או בעשרים וארבע מצוות המיוחדות לכהנים, אבל בכל מקרה מדובר בקניין הפשוט ביותר מבין השלושה, שהרי הכהונה אינה תלויה כלל במעשיו של האדם. המלכות, לעומת זאת, היא שילוב של גנטיקה עם כשרון טבעי. המלך הבא ייבחר, בדרך כלל, מבין בניו של המלך שנפטר. אבל מבין הבנים ייבחר הבן הראוי ביותר. ואכן, אומרים חז"ל שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, ושוב נחלקו הפרשנים האם מדובר בשלושים זכויות שיש למלכים או בשלושים מצוות המיוחדות למלך שעליהם למדנו לא מזמן בדף היומי (משלוש המצוות האמורות בתורה, ובנוסף להם האופן שבו הוא עומד לדין, מנחם אבלים, מתרחץ, מסתפר וכו').
אבל התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. כאן לא תעזור הגנטיקה, שהרי תורה אינה עוברת בירושה. אמרו חז"ל (נדרים פא, א): "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה... ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם". לכן ההלכה קובעת (הוריות יג, א) שחכם קודם למלך, אבל מלך קודם לכהן גדול.
היום, בעוונותינו, אין לנו סנהדרין ולא מלך ולא כהן גדול. אבל יש עדיין יכולת בידינו לקנות משהו שהוא גדול אף יותר משלושתם. שהרי אמרו חז"ל (אבות ד, יג): "שלשה כתרים הם: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהן".
5771 המשכן והבמות
בכל קרבנות החטאת יש כותרת קבועה, שמתחילה במלה 'אם'. רק לגבי הנשיא, במקום המלה 'אם', מופיעה המלה 'אשר': "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא". אומרים על כך חז"ל (זהר ויקרא כג, א) שבגלל שהנשיא ממונה על הציבור ורבים כפופים לו, לבו גס בו, וברור שהוא יחטא. מסתבר שפעם היו רבנים שהסכימו לקבל את העובדה שהנשיא הוא חוטא...
התורה קובעת שכל מי שחוטא - בין אם הוא נשיא, כהן גדול או אדם פשוט - מביא את קרבנו במשכן. השבוע למדנו בדף היומי שאפילו בשעת היתר הבמות, כשכל אחד יכול היה להקריב קרבנות בביתו, זה היה נכון רק לגבי קרבנות נדבה, אבל את קרבנות החובה היו מקריבים רק באהל מועד.
שש תקופות היו לעם ישראל ביחס לאיסור הבמות (=המזבחות הפרטיים שבהם הקריבו קרבנות לה'): 1. עד בניית המשכן. 2. במדבר. 3. בגלגל (=ארבע עשרה שנים בזמן שישראל עסקו בכיבוש הארץ ובחלוקתה). 4. בשילה. 5. בנוב וגבעון (=מעמד הלכתי זהה בשני המקומות), 6. בירושלים. עד בניית המשכן כל אחד יכול היה להקריב קרבן בכל מקום. לאחר שנבנה המשכן נאסרו הבמות, וכל הקרבנות נעשו רק ע"י כהנים במשכן. ואולם, כשהתחילו בכיבוש הארץ חזר היתר הבמות למשך 14 שנה, שבהן היה המשכן בגלגל. מרגע שנבנה המשכן בשילה חזר איסור הבמות, עד שחרבה שילה, לאחר 369 שנים. לאחר חורבן שילה - כשהמשכן היה בנוב ובגבעון - חזרו הבמות להיות מותרות במשך 57 שנים, עד שנבנה בית המקדש, ומאז ועד היום אסור להקריב קרבנות בבמות. לסיכום: בשלושה מקומות היתה למשכן בלעדיות: במדבר, בשילה ובירושלים. אבל כשהמשכן היה בגלגל בנוב ובגבעון, לא היתה לו בלעדיות, וכל אחד יכול היה להקריב קרבן בביתו. במה שונה המשכן בשלושת המקומות הללו?
שני תפקידים עיקריים יש למשכן: מצד אחד זהו מקום השראת השכינה, המקום שבו מתגלה הקב"ה למשה ומוסר את התורה, ומצד שני זהו מקום עבודת הקרבנות. אלו שני תפקידים שונים ואפילו מנוגדים במובן מסוים: מסירת התורה נעשית ע"י משה והכיוון בה הוא מלמעלה למטה, ואילו עבודת הקרבנות נעשית ע"י אהרון, והכיוון בה היא מלמטה למעלה.
לאיזה אחד משני החלקים שייך הארון? - לכאורה רק לחלקו של משה. הרי מבין הכרובים יצא דבר ה' למשה, ואילו אהרון נכנס לשם רק פעם אחת בשנה. ואולם, האמת היא שיש קשר הדוק גם בין הארון לבין הקרבנות: בעבר עמדנו על כך שהאש שפגעה בנדב ואביהוא בחנוכת המשכן יצאה מקודש הקדשים, ובדרכה למזבח החיצון היא פגעה בשניהם בעת שעמדו סמוך למזבח הקטורת. האש שאוכלת את הקרבנות יוצאת מקודש הקדשים, ולכן בבית השני, שבו לא היה ארון, גם לא היתה האש הזו (יומא כא, ב).
כעת ניתן להבין גם מה ההבדל בין המשכן כשהוא היה במדבר, בשילה ובירושלים, לבין המשכן כשהוא היה בגלגל, בנוב ובגבעון: בכל המקומות שבהם היה אפשר להקריב קרבן בבמות, היה זה בגלל שהארון לא היה במשכן: כאשר עסקו בני ישראל בכיבוש הארץ הארון יצא איתם למלחמות, וממילא במשכן שבגלגל היה רק מזבח. כשנבנה המשכן בשילה התאחדו שוב הארון והמזבח - וחזר איסור הבמות. לכן במלחמה עם הפלשתים היה זה מפתיע לראות את הארון יוצא שוב למלחמה, עד שהפלשתים אמרו: "אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם" (שמו"א ד, ז). זה היה חטאם של ישראל שהפרידו שוב בין הארון לבין המזבח. לאחר שחרבה שילה - המשכן עבר לנוב ולגבעון, אבל הארון כבר לא חזר למשכן. כשהוא חזר מהפלשתים הוא היה בקרית יערים, בבית עובד אדום ובעיר דוד. לכן, בתקופה הזו, שהארון אינו במשכן, חזר היתר הבמות. ראינו, אם כן, שכאשר הארון הוא חלק מהמשכן, אסור להקריב קרבנות במקום אחר, אבל כאשר הארון אינו במקומו, אין הבדל מהותי בין המשכן לביתו הפרטי של כל אדם, וכל אדם נקרא להפוך את ביתו למקדש מעט.
היום, בעוונותינו, אין ארון וגם לא מזבח. במקום הארון יש לנו את התורה, ובמקום המזבח - את התפילה. אומרת הגמרא (ברכות ח, א) שר' אמי ור' אסי היו גרים בטבריה והיו שם שלושה עשר בתי כנסת, אבל הם הקפידו להתפלל רק במקום שבו הם גם למדו תורה. בית מדרש אינו רק המקום הנכון ביותר ללימוד תורה, אלא גם המקום הנכון לתפילה - בדיוק כמו שהמשכן קיבל את הבלעדיות שלו רק כשהיה בו גם הארון.
ואולם, כפי שפתחנו: לגבי קרבנות החובה, גם כאשר הארון לא היה במשכן, הם תמיד הוקרבו שם. גם בתקופת היתר הבמות אסור היה להביא קרבן חובה בביתך הפרטי. כך הוא גם לגבי תפילות החובה: ההלכה היא (או"ח צ, ט) שגם אם אדם איחר את התפילה בציבור, עדיף שיתפלל בבית הכנסת ולא בביתו. ההשתתפות של האדם עם הציבור היא הדרך להעלות את התפילה והקרבנות לקב"ה.
