Pesach - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5770 חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת
לפעמים זה ממש מפתיע לראות את גדולי הדור, שבמקום להתעסק במצוות שנראות לנו חשובות והגיוניות, מתעסקים בשאלת פינוי עצמות של מתים מלפני מאות שנים. אחרי מאות שנים של עבדות במצרים, סוף סוף מתארגנים ליציאה, והקב"ה נותן לנו מעט מצוות להתעסק בהם. בין המצוות האלה יש מצוה אחת שאפשר להדר בה כמה שרוצים, וכל המרבה הרי זה משובח: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם", אומר הקב"ה, "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". מה יותר צודק מזה? הרי זה רק חלק קטן מהשכר שמגיע לנו על שנות עבדותנו הרבות, כפי שאומרת הגמרא (סנהדרין צא, א). אז אם אפשר גם לקיים בזה מצוה וגם לעשות צדק, מה יותר נכון מזה?
אבל הגמרא (סוטה יג, א) אומרת על הפסוק "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" את הדברים הבאים: "בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות, שנאמר: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת". אך לכאורה צריך להבין: הרי גם כל ישראל מתעסקים במצוות, כי הביזה גם היא מצוה, ומהי, אפוא, הביקורת על עם ישראל?
יתרה מזו: הגמרא (ברכות ט, א) אומרת על הפסוק "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם" - שאין זו סתם מצוה אלא גם בקשה של הקב"ה: אין 'נא' אלא לשון בקשה. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: (=אברהם): 'ועבדום וענו אתם' - קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - לא קיים בהם". ובכן, האם לא עדיף להתעסק במצוה שהיא גם בקשה של הקב"ה במקום להתעסק בעצמותיו של יוסף הצדיק?
המגיד מדובנא שואל על המדרש הזה שאלה נוספת: מדוע הפריע לקב"ה רק מה יגיד אברהם אבינו? האם אין לקב"ה צורך לעמוד בדיבורו אילולא טענתו של אברהם? - והוא עונה בדרך משל: משל לאדם ששכר ילד שיעבוד אצלו בחודשי הקיץ. אחרי חודשיים של עבודה בא הילד ומבקש את שכרו, ובעל הבית נותן לו כמה שטרות של מאתיים ₪, אלא שהשטרות מקומטים וישנים. אומר הילד: אני עבדתי והשקעתי המון, ולכן אני מבקש שטרות יפים ומגוהצים. עונה לו בעל הבית: אין שום הבדל בין השטרות, והשטרות הללו שוי ערך בדיוק כמו שטרות חדשים ומגוהצים. אבל הילד התעקש שהוא רוצה דוקא שטרות ישרים ונקיים. החליטו ללכת לשאול את אביו של הילד, ומה שהוא יגיד יעשו. אמר בעל הבית לאביו של הילד: תסביר לילד שלך ששטר מקומט שוה בדיוק כמו שטר מגוהץ! ענה לו האב: אמנם אתה ואני יודעים את האמת שאין הבדל בין השטרות, אבל הילד הזה עוד לא יודע, וכיון שהוא זה שעבד אצלך ולא אני, אתה צריך לְרַצות אותו ולתת לו מה שהוא מבקש.
כך מסביר המגיד מדובנא את דברי הגמרא: מה התכוון הקב"ה כשהוא אמר לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"? האם הוא התכוון לכסף וזהב? - ודאי שלא. אין שום נחמה בכך שאומרים לאדם שבניו יעבדו במשך מאות שנים, יסבלו, יירצחו ויעונו, ובסוף הם יקבלו כסף. מהי, אם כן, הכוונה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"? - ודאי שהכוונה לרכוש הגדול שקיבלנו אחרי יציאת מצרים, והיא התורה. לכן כבר במעמד הסנה נאמר למשה: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה". אברהם מבין את זה והקב"ה מבין את זה. אבל בני ישראל, בדרגה ובמצב שהם נמצאים אחרי מאות שנות עבדות, אינם מבינים את זה. הם חושבים שרכוש גדול הוא כסף וזהב. לכן אומר הקב"ה למשה: דבר נא באזני העם - שיקחו כסף וזהב כדי שאברהם לא יגיד "'ועבדום וענו אתם' - קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - לא קיים בהם". כיון שהם אלו שעבדו, הם צריכים להרגיש גם את הרכוש הגדול בהתאם להבנה שלהם.
על סמך הדברים האלה מסביר הרב שלמה גאנצפריד (ב'אפיריון עשיתי לי' על פרשת בשלח) את דברי הגמרא "חכם לב יקח מצוות" - לא מדובר פה רק על יראת שמים, אלא גם על חכמה. גם בני ישראל היו יראי שמים, וכל ההתעסקות בביזת מצרים ודאי היתה מצוה גדולה. אבל משה רבנו הוא לא רק ירא שמים אלא גם חכם, והוא מבין כבר ביציאת מצרים מה הוא הרכוש האמיתי, ומתעסק בעצמות יוסף, שהיא התעסקות בחסד של אמת, ולא בביזת מצרים.
חג החירות הוא החג שבו אנחנו מרבים לדבר על חירות וחופש. אבל השאלה היא מה היא החירות האמיתית. כידוע, מעולם לא נאמר בתורה המשפט הידוע 'שלח את עמי', אלא תמיד עם מטרה: 'שלח את עמי ויעבדוני', או 'שלח את עמי ויחוגו לי במדבר' וכדומה. החירות האמיתית היא כשאדם עושה את מה שטוב לו ולא את מה שמתחשק לו באותו רגע, ו"חכם לב יקח מצוות".
ומי יתן ונזכה בחג החירות גם לצאת לחירות ולעסוק במצוות לא רק מתוך יראת שמים, אלא גם מתוך חכמת לב, ולהבין את כל הטוב שבתורה ובמצוותיה.
5771 וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ
לפני כמה שעות הובא לקבורה יהודי שנרצח בדרכו להתפלל בקבר יוסף. יוסף נפטר, כידוע, במצרים, אבל עצמותיו נלקחו ע"י משה ביציאת מצרים. כך נקרא מחר בתורה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ". אך יש לשאול: למה חשוב לציין בתורה את העלאת העצמות דוקא כאן, לפני קריעת ים סוף? הרי משה ודאי לקח את העצמות עוד לפני יציאת מצרים!? יתרה מזו: אומרים שכאשר אתה רואה אקדח במערכה הראשונה אתה יכול להיות בטוח שעד סוף ההצגה מישהו יירה בו, אבל במקרה הזה אין הדבר כן. עצמות יוסף אינן מופיעות עוד בתורה. הפעם הבאה שהן מופיעות היא רק בסוף ספר יהושע (כד, לב): "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם". מדוע, אם כן, בכלל רואה התורה חשיבות לספר שמשה לקח את עצמות יוסף עמו?
חז"ל (במכילתא) למדו מכאן על גדולתו של משה רבנו, שבזמן שכולם מתעסקים בביזה הוא מתעסק במצוות, ודואג להעלות את עצמות יוסף. אבל נראה שהעלאת עצמות יוסף אינה רק חסד של אמת כלפי יוסף שביקש זאת בצוואתו, אלא הרבה מעבר לכך. העלאת עצמות יוסף היא חלק מיציאת מצרים, ולכן היא צריכה להיעשות דוקא ע"י משה. אגב, ישנה מסורת (מובא ב'ספר הישר' שמות עמ' קכו) שכל בני יעקב נקברו בארץ ישראל, כל אחד בנחלתו, וכל שבט טרח להעלות עמו את ראש השבט שלו. רק יוסף הועלה ע"י מישהו שאינו נציג משבט יוסף אלא משה רבנו, המנהיג של כלל ישראל.
הסיבה לכך היא, כאמור, שהעלאת עצמות יוסף היא חלק מיציאת מצרים. לכן זה מוזכר דוקא כאן, לפני קריעת ים סוף. אומרים חז"ל (מכילתא דר' ישמעאל אות ג) שים סוף נקרע בזכות ארונו של יוסף: בזכות "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב) התקיים "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהלים קיד, ג). גם את הפסוקים בתהלים (עז, טז-יז) דרשו חז"ל באופן דומה, שהרי מיד אחרי הפסוק: "גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף", מופיע הפסוק: "רָאוּךָ מַּיִם אֱ-לֹקִים, רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת".
ארונו של יוסף נשאר צמוד למשה ארבעים שנה. מכאן למדו חז"ל (פסחים סז, א) שמת יכול להיות במחנה שכינה. כאשר משה לוקח את עצמות יוסף עמו הוא משלים את מה שלא הספיק יוסף לעשות בחייו באופן מושלם: לאחד מחדש את שבטי ישראל.
יוסף נלקח משכם, ולשם הוא הוחזר בסופו של דבר. כפי שאומרים חז"ל (סוטה יג, ב): "משכם גנבוהו ולשכם נחזיר אבידתו". שכם היא העיר הראשונה בארץ ישראל המוזכרת בתורה (בראשית יב, ו): "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה". הרמב"ן (שם) אומר שכשאברהם הגיע לשכם תחילה היה זה סימן לבניו שיקנו את העיר שכם לפני שיכבשו את ישראל. שכם נמצאת בין הר גריזים להר עיבל, שם מצוה הקב"ה להעמיד את האבנים ולקיים את טקס הברית בין ישראל לקב"ה, ובברית הזו - אומרים חז"ל (סוטה לז, ב) - נקבעה חובת הערבות ההדדית בין בני ישראל. זהו המקום שבו נקבע שכל ישראל ערֵבים זה לזה. זהו גם המקום שבו כורת יהושע ברית מחודשת בין העם לה' לפני מותו (יהושע כד, כה): "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם... וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם".
אבל יחד עם זאת, חז"ל (סנהדרין קב, א) אמרו ששכם הוא גם מקום מזומן לפורענות. שם עינו את דינה, שם מכרו את יוסף, משם יצאו הרוצחים שהרגו את שבעים אחי אבימלך בן גדעון (שופטים ט), ושם נחלקה מלכות בית דוד (מלכים א, יב).
שכם היא עיר עם הרבה פוטנציאל: היא יכולה להביא לקרע גדול בעם, אבל יכולה גם להביא לאחדות גדולה. האחדות הגדולה באה לידי ביטוי כאשר מבינים שלכל אחד מהשבטים בישראל יש ייעוד ותפקיד. בתרגום יונתן על המלים שנקרא מחר "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם", נאמר: "וְאִתְבְּזָעוּ מַיָא לִתְרֵיסַר בְּזִיעַן כָּל קְבֵיל תְּרֵיסַר שִׁבְטוֹי דְיַעֲקֹב" (=ונבקעו המים לשנים עשר בקיעים, כנגד שנים עשר שבטי יעקב). ארונו של יוסף לא ידע רק לבקוע את המים לשניים, כמו שאנחנו רגילים לחשוב, אלא גם לסלול נתיב מיוחד לכל שבט ושבט. בדיוק כמו בשכם - שארונו של יוסף נמצא בין הר גריזים להר עיבל - ועליהם עומדים שבטי ישראל כל אחד במקומו, כך עומד ארונו של יוסף בקריעת ים סוף בין שני עמודי המים הגבוהים ומפלס נתיבים לשנים עשר השבטים. זו המשמעות של הטקס בשכם: כאשר כולם מבינים שכולנו עם אחד, שבו יש מי שעומד בהר עיבל ויש מי שעומד בהר גריזים ויש מי שעומד ביניהם, רק אז יכול לבוא האיחוד. לכן קבורת יוסף אינה מתוארת בתחילת ספר יהושע אלא רק בסוף הספר. לאחר הברית שבה כולם נעשים ערֵבים זה לזה, ולאחר שכל השבטים הגיעו לנחלתם, רק אז יכול יוסף לנוח בשלום על משכבו. זו כוונת הפסוק "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ": כדי לסיים את הגלות צריך לקחת את עצמות יוסף, שגרם לפילוג בשכם, ולהביאו לארץ ישראל, לאותו מקום, אחרי ההבנה שלכל השבטים בעם ישראל יש ייעוד, תפקיד ונחלה מיוחדים.
