Roš hašana - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5770 הסניגור שלא התייצב למשפט
אדם מקבל זימון למשפט, ומחפש את עורך הדין הטוב ביותר שהוא יכול לממן. והנה, ביום הדיון העו"ד נעלם. למחרת הוא פוגש אותו ושואל למה הוא לא הגיע אתמול למשפט. איזו תשובה עדיף לעורך הדין לומר: "החלטתי שעדיף שאני לא אייצג אותך כי אולי אני אגיד דברים לא טובים", או "נפצעתי בתאונת דרכים והייתי מאושפז בבית חולים"? לכאורה היינו חושבים שעדיף לומר את הטענה השניה, שהיא טענת אונס. ואולם, מסתבר שאין הדברים כל-כך ברורים:
היום אנו עומדים למשפט. וחז"ל אומרים שהסניגור שלנו במשפט הוא השופר. זו אחת הסיבות שהשופר לא נעשה מקרן של פרה, שהרי 'אין קטיגור נעשה סניגור' (ראש השנה כו, א). הייצוג המשפטי הזה הוא חשוב מאוד, שהרי הגמרא (ראש השנה טז, ב) אומרת: "כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה - מריעין לה בסופה". אבל כותבים על כך בעלי התוספות (ד"ה שאין) בשם בעל הלכות גדולות שאין הכוונה שחל ראש השנה בשבת, אלא שהיה אונס שבגללו לא תקעו בשופר. כלומר שאם נשבר השופר או נגנב בראש השנה, זהו סימן רע, אבל אם ראש השנה חל בשבת, זה בסדר.
וצריך להבין: הרי בכל מקום אנו אומרים "אונס רחמנא פטריה", ומדוע עלינו לדאוג אם אירע אונס ולא תקענו בשופר? - מסביר ה'משך חכמה' (ויקרא כג, כד) שתקיעת השופר אינה רק מצוה, שאם אירע אונס איננו נענשים על כך שלא קיימנו אותה, אלא שהיא גם כמו תרופה, שאפילו אם אדם נאנס ולא בלע את התרופה, הוא לא יתרפא.
השנה ראש השנה חל בשבת, ולכן לא נתקע בשופר מחר. חז"ל פסקו (סוכה מג, א) לא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת, שמא אדם יטלטל את השופר ארבע אמות. אם נשאל כל אחד: מדוע אתה אינך תוקע בשופר? - התשובה תהיה, כמובן, מפני שחכמים אסרו עליי את הדבר. אם כן, אנחנו אנוסים מכח תקנת חז"ל. אבל הרי אמרנו שגם אדם אנוס צריך לדאוג אם הוא לא תקע בראש השנה, ומדוע אומר בעל הלכות גדולות שכשחל ראש השנה בשבת אין סיבה לדאגה?
ראשית, צריך להבין: כיצד אומרים חכמים להפסיד מצוה מן התורה רק בגלל החשש שמא מישהו יעבור על איסור אחר תוך כדי קיום המצוה? האם בגלל ספק רחוק אנחנו מבטלים מצוות עשה מדאורייתא? - באופן טכני אפשר לענות שיש כח בידי חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, אבל באופן מהותי לא ברור למה הם מבטלים את המצוה מן התורה, אשר גם משמשת לנו סניגור, רק בגלל חשש רחוק שאולי אדם יעבור על מצוה אחרת?
בדרך כלל בתקיעת שופר אנחנו מחמירים הרבה מעבר למצוה מן התורה. כל מה שהתורה כתבה הוא "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם", אבל חכמים פירשו את הדברים, ובגלל כל מיני ספיקות הגענו למצב שבמקום תרועה אחת ביום אחד, אנחנו שומעים מאתיים קולות שונים במשך יומיים.
הגמרא (ראש השנה טז, ב) אומרת שהסיבה שתוקעים ומריעים שוב ושוב היא כדי "לערבב את השטן" וכפי שמסביר רש"י: "שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו". העובדה שאנחנו עושים הרבה מעבר למה שנצטוינו גורמת לשטן שלא תהיה לו אפשרות לקטרג. כך אומרים חז"ל (ברכות כ, ב) גם ביחס לברכת המזון: "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך "אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: "ישא ה' פניו אליך"!? אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-לוקיך", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה!"
עשיית המצוות מעבר למה שנצטווינו היא אשר גורמת לשטן לסתום את פיו. אבל עם כל זה, כאשר אנחנו רואים שמגיעה שבת, אנחנו מוכנים לוותר על הדבר הזה, שהוא גם מצוה, גם סניגור טוב וגם מונע את פתיחת פיו של הקטיגור. מסביר ה'משך חכמה': זה עצמו הסניגור הטוב ביותר עבורנו: העובדה שאנחנו מוכנים לוותר על הייצוג שלנו רק מפני החשש שאולי ייפגע במשהו הערך של שמירת השבת מעידה כמה חשובה לנו שמירת השבת, גם יותר מהחיים שלנו.
ובעצם הדברים אמורים לא רק לגבי תקיעת השופר בראש השנה שחל בשבת, אלא לגבי כל מהותו של היום. למרות שמדובר ביום של דין, שאמור להדאיג את כולנו, אנחנו מציינים את היום הזה כיום של שמחה. וכפי שאומר נחמיה (ח, י): "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". המעוז שלנו, הבטחון, הוא בכך שאנחנו שמחים בחדוות ה'. העובדה שאנו מרוכזים בחדוות ה' ולא בדאגה על עצמנו, העובדה שאנו חוששים לכבוד השבת גם אם זה יכול לפגוע בייצוג שלנו, הם בעצמם הסניגור הטוב ביותר שאפשר להשיג. ויהי רצון שנזכה בזכות אותם סניגורים לשנה טובה, פוריה ומבורכת.
5771 גירוש ישמעאל ועקידת יצחק
בשני ימי ראש השנה אנחנו קוראים סיפור אחד בהמשכים: ביום הראשון קוראים על לידת יצחק, וביום השני קוראים על עקידתו. אבל האמת היא שהקריאה של היום הראשון בכלל לא עוסקת ביצחק, אלא בעיקר בישמעאל. מדוע אנחנו מזכירים את ישמעאל דוקא ביום זה? - אחת התשובות לכך היא בגלל מה שאמר המלאך להגר: "מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱ-לֹקִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם". ישמעאל הולך לעשות הרבה מאוד צרות לעם ישראל. לא מגיע לו לחיות. אבל הקב"ה שומע את קולו באשר הוא שם. המשפט נערך בהתאם למצבו באותו רגע, ובאותו רגע עדיין לא התמלאה סאתו. זהו המסר שאנחנו רוצים לומר בראש השנה: אולי לא נצליח לעמוד בכל הדברים שאנחנו מקבלים על עצמנו ביום זה, אבל המשפט צריך להיות באשר אנחנו כאן - והיום כולנו בעלי כוונות טהורות.
אבל יש סיבה נוספת לקריאה זו בראש השנה: בדיוק כפי שביום השני קוראים על נסיונו של אברהם אבינו בעקידת יצחק כדי להזכיר את זכותו של אברהם, ביום הראשון קוראים על נסיונו של אברהם אבינו בגירוש ישמעאל. יש הרבה דמיון בין שני הסיפורים: בשניהם יש צו של הקב"ה לאברהם לפגוע בבנו, ואברהם משכים בבוקר ועושה את מה שנצטוה. בשני הסיפורים התערבותו של מלאך ה' היא שמצילה את בנו של אברהם אבינו ממוות.
ואולם, במובן מסוים היה גירוש ישמעאל קשה יותר: בנסיון העקידה אומר ה' לאברהם: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". לאברהם אין ספק שזה רצון ה'. אבל בגירוש ישמעאל אברהם לא שמע את קול ה', אלא את קולה של אשתו שאמרה לו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". גם אח"כ ה' לא אומר בפירוש לגרש את ישמעאל, אלא אומר: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ". הרבה יותר קל לשמוע את דבר ה' כשהוא מגיע מה' מאשר לשמוע זאת ממישהו אחר. הקושי הוא לשמוע את שרה ולהבין שזהו רצון ה'.
אנחנו קוראים את שני הנסיונות של אברהם אבינו בראש השנה: נסיון עקידת יצחק מלמד אותנו את מסירות הנפש שצריכה להיות ליהודי כשהוא שומע את דבר ה', ונסיון גירוש ישמעאל מלמד אותנו שאת קולו של ה' לא תמיד שומעים מה', ולפעמים צריך לזהות את קולו של ה' באנשים הסובבים אותנו: ההורים, האשה, הרב, החברים וכו'.
לפי חז"ל יש עוד דבר משותף לשני הסיפורים הללו, והוא הבכי של האמא. בסיפור הראשון הגר בוכה: "וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ", אבל למרות הבכי שלה, הקב"ה לא שומע את הבכי הזה: "וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹקִים אֶת קוֹל הַנַּעַר" - ולא את קול אמו. ובדברי המלאך הדברים מודגשים שוב: "מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱ-לֹקִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם". הקב"ה אינו שומע את קול הבכי של הגר מכיון שהיא אינה בוכה לה', אלא בוכה בכי של יאוש.
חז"ל אומרים (פרקי דר' אליעזר פרק לא) שגם בעקידת יצחק בכתה אמו של הנער: כשהשטן ראה שהוא לא הצליח להסית את אברהם, הוא הלך לשרה ואמר לה שאברהם שחט את יצחק. כתוצאה מכך התחילה שרה לבכות שלוש בכיות כנגד שלוש תקיעות, ועוד שלוש בכיות כנגד שלוש תרועות, ואז פרחה נשמתה ומתה. אבל בניגוד לבכי של הגר, הבכי של שרה אינו בכי של יאוש אלא בכי של צער עם תקוה. כאמור, הן היו כנגד תקיעות השופר, שיש בהם יבבה, אבל יש בהם גם תקיעה בהתחלה ובסוף. מסתבר שהיא התכוונה לבכות עוד שלוש בכיות, כנגד התקיעה האחרונה, אלא שפרחה נשמתה לפני שהספיקה. על דמעות כאלו, שאינן דמעות של יאוש אלא דמעות של צער, אומרת הגמרא (שבת קה, ב): "כל המוריד דמעות על אדם כשר - הקדוש ברוך הוא סופרן, ומניחן בבית גנזיו".
נהגו ישראל לתקוע מאה תקיעות בראש השנה. וזאת למה? -כנגד מאה אותיות שבפסוקים (שופטים ה, כח): "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶנָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ".
מה הקשר בין תקיעת שופר לאֵם סיסרא? - קודם כל, זהו המקום היחיד בתנ"ך שמופיעה בו המלה 'יבבה', שהיא התרגום של המלה 'תרועה'. אבל מסתבר שיש קשר עמוק יותר: גם אמו של סיסרא בכתה על בנה שמת. כזה היה, מן הסתם, הבכי של שרה כשהיא שמעה על עקידת יצחק. אבל בניגוד לאם סיסרא, דמעותיה של שרה היו על אדם כשר - על יצחק. את הדמעות האלה הקב"ה ספר בבית גנזיו, ולכן גם אנחנו סופרים אותן, ותוקעים בשופר בדיוק כמספר האותיות האלה כדי להזכיר אותן, ובזכותן להיכתב ולהיחתם לשנה טובה.
5772 וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר
בתחילת ברכת הזכרונות אנו אומרים: "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ, זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן. כִּי חוֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵא-לֹקֵי יַעֲקֹב. וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב, וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב, וְאֵיזוֹ לָשֹּבַע".
בשנה שעברה, כשאמרנו את המלים הללו, לא חשבנו – מן הסתם – איזה שינוי גדול יהיה בעולם בכלל, ובאיזור שלנו בפרט, בתוך שנה אחת. ירקן עני ואלמוני בשם מוחמד בועזיזי, שחי בכפר קטן בתוניסיה והרגיש שהמשטרה המקומית מתנכלת לו, שרף את עצמו מתוך יאוש, ובכך הצית אש שגרמה לתסיסה בכל המזרח התיכון, ואף להדחתם של שליטים שנחשבו עד אז בלתי מעורערים בתוניסיה, מצרים, לוב ובעוד מדינות – והתהליך עדיין נמצא בעיצומו, ואיננו יודעים לאן הוא יוביל.
במקביל, באירופה ובאמריקה נכנסו מדינות מתקדמות ומפותחות למשברים כלכליים עצומים, שאיננו יכולים לדעת איך ומתי הם יצאו מהם. יפן ניזוקה קשה מאוד מרעידת אדמה ומצונאמי, ויקח שנים עד שנוכל בכלל לאמוד את הנזקים הללו.
כל הדברים הללו נקבעו, לפי לשון התפילה, בראש השנה שעברה, בעת שאנחנו היינו בבית הכנסת ועסקנו בתפילותינו. היסוד לכך הוא דברי המשנה (ראש השנה א, ב): "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". מה הסיבה שדוקא היום הזה נקבע כיום הדין לכל באי עולם? – ההסבר הוא, כמובן, כפי שאנו אומרים לאחר תקיעות שופר: "היום הרת עולם". זהו היום שבו נברא האדם הראשון, וממילא זה הזמן לעשות את חשבונו של האדם, ולראות האם התנהגותו מצדיקה את בריאתו. ומכיון שזהו יום הדין לאדם הבודד, ודאי שזהו גם יום הדין לקבוצת האנשים, לגויים ולממלכות, שהרי מה היא הממלכה אם לא קובץ של אנשים? זו הסיבה לכך שאנו מונים את מניין שנותיהם של מלכי אומות העולם מראש השנה: בכל ראש השנה המלך הזה נידון, והוחלט להאריך את כהונתו בשנה נוספת.
ואולם, ביחס למלכי ישראל אמרו חז"ל שראש השנה שלהם אינו בחודש תשרי אלא בראש חודש ניסן. הסיבה היא שאמנם האדם נברא בראש השנה, אבל עם ישראל נוצר בחודש ניסן. עם ישראל אינו רק צירוף של כל האנשים הבודדים, אלא יצירה חדשה, אשר נידונה בפני עצמה. אמנם כל פרט ופרט מישראל נדון בראש השנה, אבל העם – כיצירה אורגאנית אחת – נידון בניסן.
ואולם, לא רק האדם נידון ביום זה אלא "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". כל באי עולם – זה כולל גם את בעלי החיים, ואפילו המלאכים, כפי שאנו אומרים בפיוט 'ונתנה תוקף': "וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן, וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין, לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין, כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין". וכמובן שצריך להבין: מה עניין הדין אצל בעלי החיים ואצל המלאכים – שאין להם זכות בחירה? האם הם יכולים לצאת אשמים בדין?
התשובה היא שאין כאן דיון על אשמה אלא על תועלת: ביום הזה הקב"ה בודק האם כל פרטי הבריאה ממשיכים להביא תועלת לעולם. אמרו חז"ל במסכת אבות (ו, יא): "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו". ביום הזה בודק הקב"ה האם אכן כל הברואים ראויים להמשיך להתקיים בעולם. יצור שאינו מביא כבוד לקב"ה – אין לעולם צורך בו.
מעניין לציין שכל באי העולם נידונים דוקא ביום שבו נברא האדם, ולא ביום שבו הם נבראו. המלאכים, ע"פ חז"ל, נבראו ביום השני לבריאה. העופות והדגים נבראו ביום החמישי. ובכל זאת, כולם ביחד נידונים דוקא בא' בתשרי, היום שבו נברא האדם. הסיבה היא שביכולתו של האדם לקבוע האם הדברים האלה ישמשו לקדש שם שמים או לא. זה מה שאומר המדרש (קהלת רבה ז, יג):
בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך.
זו גם כוונתו של הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ד) שאדם צריך להבין שהדין אינו רק על עצמו, אלא על העולם כולו:
לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות.
ומי יתן ובזכות זה נזכה להמליך את ה' בעולם, להיות ראויים לעולם, ושהעולם יהיה ראוי לנו.
