Sukot - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
ובחג נידונין על המים
בחודש תשרי כולנו מרגישים כמו בני מלכים. וממש כמו שמנהיגי מדינה מזומנים שוב ושוב לבית המשפט, כך גם אנחנו: בראש השנה - "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם", יום הכיפורים הוא היום שבו נחתם גזר הדין, בסוכות אנחנו נידונים על המים, ובהושענא רבה מחכים לפתקא טובה...
מה הכוונה שאנחנו נידונים על המים בסוכות? בדרך כלל אנחנו מבינים שהכוונה היא לפרנסה, שהרי הגמרא (תענית ב, ב) אומרת "גשמים היינו פרנסה". כמו כן נפסק בגמרא (ע"ז ח, א) שאדם שרוצה להתפלל על פרנסתו יאמר זאת בברכת השנים. ואולם, הגשמים והפרנסה הם אחד הנושאים העיקריים של ימי הדין בראש השנה וביום הכיפורים! חז"ל (ביצה טז, א) אומרים: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים". רגע השיא הגדול ביותר ביום הכיפורים הוא כניסתו של הכהן הגדול לקדש הקדשים - האיש הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר ובזמן הקדוש ביותר - ושם הוא היה נושא תפילה אחת קצרה: "יהי רצון מלפניך ה' א-לוקינו וא-לוקי אבותינו, שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה - גשומה. ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו, ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה, ושיתנו עצי השדה את תנובתם, ולא יעדי עביד שולטין מדבית יהודה". רוב התפילה, אם כן, עוסקת בגשמים ובפרנסה. מה נותר, אפוא, לדון בחג הסוכות?
יכול להיות שבסוכות אנחנו לא נידונים על הכמות, אלא על האופן שבו הדברים יינתנו לנו. ישנו סיפור ידוע על אדם שנאלץ לשלם קנס לא מוצדק, ולכן הוא שילם את כל הקנס במטבעות של עשר אגורות. לפי הסיפור, הוצאות המדינה בספירת המטבעות לא היו שוות את מחיר הקנס. מצד שני - גם מי שזוכה בפיס בסכום גדול באופן חד פעמי, זה לא תמיד סימן של ברכה. כמו בגשמים כך גם בפרנסה: הברכה היא לא רק בכמות אלא גם במינון הנכון. אם ראש השנה הוא הזמן שבו נערך הדיון, ויום הכיפורים הוא יום מתן גזר הדין, - סוכות הוא הזמן שבו נגזר אופן ההוצאה לפועל.
אך למרות שבסוכות נידונים על המים, אם הגשמים יורדים כבר בסוכות, זהו דוקא סימן רע. המשנה (סוכה ב, ט) אומרת: "למה הדבר דומה? - לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו". בדרך כלל מבינים את המשל הזה בכך שדוקא כשאנחנו יוצאים לסוכה ואיננו מוגנים מהגשם, דוקא אז יורדים גשמים (וכל הקישוטים נהרסים והצבע מלכלך את הסדינים וכו'). אבל המשנה מדגישה שהעבד לא סתם מטייל להנאתו, אלא שהוא בא כדי למזוג כוס לרבו. מהו כוס המים בנמשל?
-מסתבר שהדברים קשורים לניסוך המים. בחג הסוכות אנחנו מנסכים את המים על גבי המזבח. ניסוך המים הוא פעולה סמלית שנועדה להתחיל מעגל של מים. בספר קהלת, שאותו נקרא מחר, אומר שלמה המלך שהמים נעים במעגל: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת". במובן הפיזי זה נכון: הנחלים זורמים אל הים, המים בים מתאדים והופכים לעננים, והם יורדים בצורה של גשמים, וחוזרים בחזרה אל הים. אבל ישנה מעגליות אחרת, רוחנית. במעגל הזה לא מדברים על עננים ורוח וגשם אלא על הקב"ה ועם ישראל. הקב"ה נותן מתנה לעם ישראל - את הגשמים, ועם ישראל מנסך מים במזבח לקב"ה. השאלה היא איפה המעגל הזה מתחיל ואיפה הוא נגמר.
ניסוך המים הוא הכוס הקטנה שהעבד בא למזוג לרבו. אם, במקום לקבל את כוס המים, האדון מנצל את ההזדמנות לשפוך על העבד קיתון מים, זה סימן של קללה. ובנמשל: אם הגשמים יורדים עוד לפני שאנחנו הספקנו לנסך את המים, זה סימן לכך שלא מגיע לנו לקבל את הגשמים. אם הקב"ה מקבל את ניסוך המים ורק אח"כ מוריד גשמים, זה סימן לכך שהוא קיבל את הקרבן שלנו.
המדרש (בראשית רבה ו, ד) אומר שבכל ימי הבריאה כתוב 'כי טוב', חוץ מאשר ביום השני. ומדוע? - כי בו נבראה המחלוקת בין המים העליונים למים התחתונים. ואולם, ביום שלישי נאמר פעמים 'כי טוב', כי יש בו תיקון לאותה מחלוקת ע"י המעגליות שנוצרה במים: המים העליונים יורדים למטה, והמים התחתונים עולים למעלה. ניסוך המים, כמו ירידת הגשם, הוא הפתרון של המחלוקת.
חג הסוכות הוא חג של שלום: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהלים עו, ג). "ופרוס עלינו סוכת שלומך". זהו חג שבו המחלוקת באה לסיומה, ובמקום ליצור שני מחנות נפרדים נוצר מעגל של הפריה. שהרי בניגוד לפסימיות שנשמעת מהפסוק בקהלת: אמנם המים באים מהים וחוזרים אל הים, אבל בדרך הם נותנים חיים לכל היצורים בעולם, שאילולא ההפרדה הזו לא היו מקבלים מים.
5771 חג האסיף וחג הסוכות
פעם, לפני עידן הפלאפונים והפאלם, כל פעם שהייתי רוצה לזכור שאני צריך לעשות משהו, הייתי הופך את שעון היד שלי. הבעיה בשיטה הזו היא שאתה יודע שאתה צריך לזכור משהו, אבל אתה שוכח מהו הדבר שהיית אמור לזכור... זאת הבעיה של חג הסוכות. אנחנו עוברים דירה לשבוע שלם כדי שנזכור משהו, כפי שהתורה אומרת: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", אבל בסופו של דבר, אנחנו לא באמת יודעים מה הן אותן סוכות: לדעת ר' אליעזר (סוכה יא, ב) הכוונה היא לענני הכבוד שליוו את בני ישראל בעת נדודיהם במדבר, ואילו ר' עקיבא סובר שהכוונה היא לסוכות ממש שעשו בני ישראל לעצמם. לכאורה יש כאן שני ניגודים: ר' אליעזר אומר שאנחנו צריכים לזכור את מה שעשה הקב"ה – ענני הכבוד, ולדעת ר' עקיבא אנחנו צריכים לזכור את המעשים שלנו – הסוכות שהקמנו.
ואולם, שני הפירושים אינם ברורים, לכאורה: אם מדובר בענני הכבוד, לא ברור למה צריך לזכור אותם דוקא עכשיו – בחודש תשרי – שהרי ענני הכבוד ליוו את בני ישראל מיציאת מצרים, בחודש ניסן, ועד הכניסה לארץ, שהיתה גם היא בחודש ניסן. ואם מדובר בסוכות שעשו בני ישראל לעצמם, הרי שמלבד אותה שאלה לא ברור גם למה – מכל החוויות שהיו במשך ארבעים השנים במדבר - אנחנו צריכים לזכור דוקא את האוהלים שבנינו לעצמנו.
יכול להיות שהתשובה לשתי השאלות האלה היא שאין כאן מחלוקת אלא שתי בחינות בחג הסוכות. הגאון מוילנא (בפירושו לשיר השירים א, ד) כותב שבספר שמות חג הסוכות נקרא 'חג האסיף', ואילו השם 'חג הסוכות' ניתן רק אחרי שבני ישראל חטאו בחטא העגל. כך הוא מסביר גם את העובדה שאנחנו חוגגים את החג הזה בתאריך טו בתשרי דוקא: הסיבה היא שלאחר חטא העגל נסתלקו ענני הכבוד, והם חזרו רק אחרי שבני ישראל התחילו בבניית המשכן - שנועד לכפר על החטא הזה. כשירד משה מהר סיני היה זה בתאריך יא בתשרי, ואז הוא הכריז על איסוף התרומות למשכן, ובמשך יומיים הביאו לו תרומות, (שהרי כתוב 'בבוקר בבוקר'), כך שבתאריך יד בתשרי נתנו את חומרי הגלם לחכמים, ובטו בתשרי התחילו במלאכת הבניה. חג הסוכות, אם כן, אינו מציין את ענני הכבוד שקיבלנו במתנה מאת ה' ביציאת מצרים בחודש ניסן, אלא דוקא את ענני הכבוד שחזרו בזכות תשובתם של ישראל. מהבחינה הזו גם העובדה שאנו חוגגים את חג הסוכות מיד לאחר יום הכיפורים מבטאת את השמחה שלאחר התשובה, כמאמר הפסוק (קהלת ט, ז): "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱ-לֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ".
מנגד, סובר ר' עקיבא שלא מדובר פה בענני הכבוד כלל, אלא דוקא בסוכות שעשו בני ישראל. ההסבר הוא כזה: במשך ארבעים השנים במדבר הקב"ה עשה נסים גלויים לכל אורך הדרך. ענני כבוד, מָן, שְׂלָו, באר מרים, "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה", וכו'. אם היינו רוצים לזכור את אחד מהנסים התמידיים שליוו אותנו, לא היינו נזקקים דוקא לסוכות האלה. מטרת חג הסוכות היא להבין שגם את הדבר היחיד שעשו ישראל בעצמם במדבר – הסוכות - גם את זה הם קיבלו במתנה מאת ה'. עלינו להבין שגם הדברים שאנחנו עושים בידינו, הם מתנה מאת ה'. בסוף השנה החקלאית "בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כג, טז) עליך לזכור שלא מדובר במעשיך, אלא במתנתו של הקב"ה. גם אם אתה זרעת, השקית, קצרת, שתלת, דישנת וקטפת – אל תשכח שכל הדברים האלה הם מאת ה', וזה הזמן להודות לו על כל הפירות האלה.
שתי בחינות, אם כן, יש לחג הזה: בניגוד למה שנראה במבט ראשון, שענני הכבוד הם מה שעשה ה' והסוכות הם מה שעשו בני ישראל – המצב הוא הפוך: ענני הכבוד שניתנו מהקב"ה ניתנו בזכות מעשי ישראל, והסוכות שנבנו ע"י בני ישראל הם מתנה של הקב"ה. כל השפע בעולם בא מאת ה', וכל מה שבא מאת ה' תלוי במעשים שלנו.
זו, אולי, גם הסיבה לכך שאנחנו מאגדים את ארבעת המינים בידנו בחג זה: גם הערבה, שזקוקה להרבה מים שאותם היא מקבלת מהנחל הזורם לידה, וגם התמר – שגדל בנוה המדבר ויונק ממי התהום, וגם ההדס – שגדל ממי הגשמים, וגם האתרוג – שהאדם צריך להשקות ולטפל בו במסירות רבה, כולם מאוגדים יחד. בחג זה, שבו אנחנו נידונים על המים, אנחנו מבינים שאין הבדל בין מה שאנחנו עושים בעצמנו, כביכול, לבין מה שהקב"ה נותן לנו במתנה: הכל ניתן לנו בחסדו יתברך, כמו הסוכות שהקמנו במדבר, אבל הכל גם תלוי במעשים שלנו, כמו ענני הכבוד שליוו אותנו במשך ארבעים השנים. ויהי רצון שבזכות ההבנה הזו נזכה לשנה ברוכה בגשמים ובמעשים טובים.
5771 ה' צילך על יד ימינך
המנהג לקרוא את קהלת בשבת חול המועד של סוכות נפסק ברמ"א (או"ח תרסג, ב), והסברים שונים ניתנו לעניין זה. כמובן שתמיד אפשר לומר שלאחר שארבע המגילות נקראות במועדים השונים, הרי שמגילת קהלת וסוכות נותרו יתומים ולכן שידכו אותם זה לזה, אבל סביר להניח שישנו טעם עמוק יותר לקריאה זו. המגן אברהם (או"ח תצ ס"ק ח) כתב שהסיבה היא בגלל שאלו ימי שמחה, ובקהלת מובא הפסוק 'לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה' (קהלת ב, ב). אך לכאורה הסבר זה קשה, שהרי הפסוק הזה דוקא אינו משבח את השמחה, ומדוע לקרוא אותו דוקא בימי השמחה? הסבר אחר שמופיע בביאור הגר"א (או"ח סימן תצ) הוא בגלל הפסוק (קהלת יא, ב): "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה", אשר דרשו חז"ל (עירובין מ, ב) על ימי החג. אך גם הסבר זה קצת קשה, כי הפסוק הזה נדרש גם על פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים ימי השבוע וימי המילה... וחוץ מזה, קצת קשה להסביר שמגילה שלמה נקראת בגלל פסוק אחד שהמדרש משייך אותו לסוכות. הרב ולדנברג (ציץ אליעזר חלק כב סימן לו) כותב שהדבר קשור לחנוכת בית המקדש שחגג שלמה בחול המועד סוכות, ולכן קוראים את הספר שכתב שלמה. אבל שלמה כתב שלושה ספרים, ומדוע בחרו לקרוא דוקא את קהלת? השפת אמת (וילך שנת תרמב) כותב שההסבר הוא בגלל מצוות ההקהל, שהרי אמרו חז"ל (קהלת רבה א, ב): "למה נקרא שמו קהלת? - שהיו דבריו נאמרין בהקהל". זה יכול אולי להסביר את המנהג לאחר שנת שמיטה, אבל לא בכל שנה, כי לא בכל שנה יש הקהל.
ואולי אפשר להציע קשר נוסף בין קהלת לסוכות. אחד הביטויים המפורסמים ביותר במגילת קהלת הוא הביטוי: "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". הביטוי הזה אינו מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך, אבל במגילת קהלת הוא מופיע 29 פעמים(!), וכמעט תמיד בהקשר שלילי: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". "רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ", וכו'. כל הדברים הרעים הללו הם דברים שנעשים תחת השמש. מהו, אם כן, הפתרון לכל הרוע הזה?
התשובה היא פשוטה: אם אתה לא רוצה לראות את כל הרע שנעשה תחת השמש, אל תחיה מתחת לשמש. זהו מהותו של חג הסוכות: בימים האלו אנחנו מצווים להיכנס לסוכה, למקום שבו 'צילתה מרובה מחמתה'. זהו המקום שבו אנחנו איננו תחת השמש, אלא תחת צילו של הקב"ה, בזוהר (פרשת אמור דף קג, א) הסוכה נקראת 'צילא דמיהמנותא'. כשאנחנו יושבים בצילו של הקב"ה, אנחנו לא תחת השמש: "ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ. יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה". "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁ-דַּי יִתְלוֹנָן". מי שיושב בצילו של ה' מוגן מכל הדברים הרעים שנעשים תחת השמש.
אמנם גם כשאדם יושב בביתו הוא נמצא בצל, אבל זה לא צילו של הקב"ה. בבית אדם מרגיש מוגן בגלל הקירות והתקרה וכל מה שהוא בנה ועשה. אבל כשאדם יושב בסוכה הוא אינו מקבל ממנה את אותה תחושת הגנה. הקירות הדקים וקורת הגג הדולפת הזו מעניקים לאדם תחושה שהוא יושב בצילו של הקב"ה בלבד. אולי זו גם הסיבה שהסכך צריך להיות דוקא מדבר שגידולו מן הארץ ושאינו מקבל טומאה. לא אבנים שחצבת יסוככו עליך, וגם לא כלים שבנית, אלא רק מה שצמח בטבע, בידו של הקב"ה הוא מה שיכול לסוכך עליך.
אבל תנאי נוסף יש לסכך: הוא צריך להיות מנותק מהקרקע. מצד אחד אנחנו יושבים בצילו של הקב"ה, אבל מצד שני זה מצריך גם עבודה שלנו. לפעמים קל לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד שהקב"ה ידאג לנו, אבל לא כך רוצה הקב"ה שנשב בצילו. אנחנו מחוייבים לטרוח ולעבוד ולהתפרנס ולעשות סוכה, אבל יחד עם זה לדעת תמיד שהכל מאת ה'.
ואולי זהו גם הלקח של יונה בסוף ספרו. יונה הכין סוכה וישב בצילה: "וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל". לא תמיד שמים לב לכך, אבל היה ליונה צל גם לפני שצמח הקקיון. ובכל זאת, אבל מה רבה היתה שמחתו כאשר הוא עבר מצל סוכתו לצל המוחלט של הקב"ה: "וַיְמַן ה' אֱ-לֹקִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה". זה נהדר לשבת בצל של הקב"ה, אבל זה לא יכול להימשך להרבה זמן: "וַיְמַן הָאֱ-לֹקִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ". הסוכה שעשה יונה לא התייבשה, אבל הקקיון שהכין לו הקב"ה התייבש בן לילה. יונה לומד שהאדם אינו צריך לשבת בחיבוק ידיים בצילו של הקב"ה אלא לטרוח ולהכין סוכה ולשבת בצילה, ואז לחוש שהוא יושב בצילו של הקב"ה, וממילא "יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה", וגם מה שנעשה תחת השמש כבר לא ישפיע עליך לרעה.
5772 שמחה תחת כיפת השמים
בתוך שבוע אושרו בממשלה המלצות דו"ח טרכטנברג וגם העסקה לשחרור גלעד שליט. המשותף לשני הדברים הללו הוא שהלחץ הגדול על הממשלה נוצר כשהיוזמים החליטו לצאת מהבית שלהם ולעבור לגור באוהל. ברגע שאדם עוזב את ביתו – את כל ההגנה והנוחות – ומוכן לגור בחוסר תנאים, הוא מוכיח שהוא רציני בכוונותיו, וממילא יקחו את דבריו יותר ברצינות.
אומר הקב"ה לבני ישראל: חגגתם את ראש השנה, ציינתם את יום הכיפורים, הכל טוב ויפה. אבל השאלה היא האם אתם מוכנים גם לקחת את כל הדברים שלכם ולצאת מהבית בשביל הערכים שאתם מאמינים בהם. את החג הבא לא תחגגו בבית אלא דוקא בסוכה "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מצינו בגמרא (סוכה יא, א) מחלוקת בשאלה מה הן אותן סוכות שכנגדן אנו חוגגים חג זה. ר' אליעזר אומר שהכוונה לענני הכבוד שליוו את בני ישראל בשנות נדודיהם במדבר, ואילו ר' עקיבא סובר שהכוונה היא לסוכות רגילות שהם עשו בהיותם במדבר.
את דעתו של ר' אליעזר ניתן להבין: במשך ארבעים השנים שהיו ישראל במדבר שמר עליהם הקב"ה מכל משמר, ע"י אותם עננים שיישרו להם את הדרך והגנו עליהם מפני האויבים ומפני תלאות מזג האויר. זהו נס גדול, שודאי מתאים לציין אותו גם לדורות הבאים. אבל את דעתו של ר' עקיבא צריך להבין: מדוע עלינו לזכור את הסוכות שהם בנו במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר? ומדוע בחרה התורה לציין זאת דוקא בתאריך הזה? הרי יציאת מצרים היתה בחודש ניסן, וגם הכניסה לארץ היתה בחודש ניסן, ומדוע – אם כן – אמרה התורה לציין את החג דוקא בתשרי?
הרשב"ם (ויקרא כג, מג) כותב שע"פ הפשט הסוכה שאנו בונים היא זכר לסוכות שבנו אבותינו במדבר. והסיבה לכך שהחג הזה נקבע בתאריך זה דוקא: "ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות, לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה".
ר' יצחק עראמה כותב (עקידת יצחק שער ששים ושבעה) דברים דומים במקצת: "יעזבו כל האנשים כל ענייני הכסף... וכל מידי דאקרי נכסים, ויוצאין אל סוכה קטנה זו אשר שאין בה רק ארוחת יום ביומו, ועל הרוב מיטה ושולחן וכסא ומנורה, שהיא התעוררות נפלא שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הקניינים כי די בהכרחי לבד כל ימי היותו בפרוזודור כזה שהוא דירת עראי".
החג הזה נקבע, אם כן, דוקא בעונה הזו – בגלל שזו העונה שבה אנשים אוספים את יבולם, ועלולים לחטוא בהרגשה של 'כוחי ועוצם ידי' (כדברי הרשב"ם), או להימשך יותר מדי אחר החומר (כדברי בעל העקידה), ולכן אנו יוצאים אל הסוכה כדי להתנתק ממנעמי העולם הזה.
ארבעים השנים שבהם נדדו בני ישראל במדבר לא היו רק מסע רגלי, אלא בעיקר מסע רוחני שאמור לנתק אותם מדרך החיים של תועבות מצרים, ולהביא אותם למצב שבו הם יהיו זכאים לרשת את הארץ. אחד המאפיינים הבולטים של התרבות המצרית היא בניין הערים הגדולות והפירמידות שנועדו לפאר את האדם ולהנציח את קיומו עלי אדמות. כנגד זה באה התורה ואומרת שעלינו להבין שאנחנו נמצאים בעולם הזה בסוכה. כל העולם הזה הוא פרוזדור לקראת העולם הבא. אף אחד לא מביא כורסה נוחה לשבת עליה בזמן שהוא ממתין לתור שלו בקופת חולים.
בני קרח, כידוע, היו ממשפחה עשירה מאוד. אחד המזמורים המיוחסים לבני קרח הוא תהלים מט, אשר עוסק בצבירת הרכוש בעולם הזה, ובאנשים "הַבּוֹטְחִים עַל חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ". אנשים אלו בונים בתים שיעמדו לעולם, למרות שהם עצמם לא יחיו זמן רב כל-כך: "קִרְבָּם (=מחשבתם היא) בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם, מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר". אבל ממשיך המשורר ואומר: "אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁיר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ". אותם אנשים שבונים בתים גדולים ומפוארים בסופו של דבר לא לוקחים איתם כלום אל מעבר לפרוזדור: "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל".
זה מה שבאה התורה לומר לנו בחג הסוכות: בזמן שבו אנשים אוספים את היבול הביתה, פתאום יש יותר כסף, והשאלה היא מה עושים עם הכסף הזה. אנחנו חיים היום בעולם של מותרות, ואנשים קונים עוד ועוד דברים, ושוכחים שאנחנו רק בפרוזדור.
לא בכדי דוקא חג הסוכות הוא החג שנקרא 'זמן שמחתנו'. כאשר אנחנו איננו תלויים בכל הדברים הגשמיים, כאשר אנחנו מסוגלים להתנתק מהבתים שלנו ולצאת אל הסוכה, רק אז אפשר באמת להגיע לשמחה אמיתית.
5772 לראות את פני ה'
יש הבדל בין חול המועד פסח לחוה"מ סוכות. בחול המועד פסח אנחנו לא גומרים את ההלל בכל יום (ולכן לפי הספרדים לא מברכים על ההלל), ואילו בחול המועד סוכות גומרים את ההלל כל יום. הסיבה לכך היא, כפי שאומרת הגמרא (ערכין י, ב), שבסוכות הקרבנות משתנים בכל יום, ובגלל ההתחדשות הזו גומרים את ההלל בכל יום. מהסיבה הזו גם קריאת המפטיר של ימי חול המועד סוכות משתנה, כמובן. דבר נוסף שתלוי בכך הוא שמחר לאחר קריאת ההפטרה מברכים רוב האשכנזים "מקדש השבת וישראל והזמנים" (משנ"ב סימן תרסג סק"ט), ואילו בשבת חול המועד פסח כולם מברכים "מקדש השבת" (משנ"ב סימן תצ סקט"ז), שהרי ההפטרה אינה נקראת בגלל החג אלא בגלל השבת.
אבל לגבי קריאת התורה, המצב הוא הפוך: בפסח, כל יום קוראים בתורה משהו אחר, ורק העולה האחרון קורא את הקרבן של אותו יום, ואילו בסוכות – בכל יום מימי חול המועד קוראים את אותה פרשיה, מתוך פרשת פינחס, אם כי הקרבן הוא שונה.
אבל בשבת חול המועד פסח ובשבת חול המועד סוכות קוראים את אותה קריאה, אשר בסופה מופיעה מצוות העליה לרגל בשלושת הרגלים: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר... חַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ... וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'".
השאלה הנשאלת היא מדוע נבחרה דוקא הקריאה הזו לשבת חול המועד סוכות? מילא, לגבי פסח אפשר לומר שכל האיזכורים האחרים של פסח בתורה כבר תפוסים בימים אחרים, אבל לגבי סוכות זו לא הקריאה המתאימה ביותר! האיזכור היחיד של חג הסוכות בקריאה שנקרא מחר הוא ארבע המלים: "וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". ניתן היה להציע לקרוא, למשל, את פרשת 'אם כסף תלוה את עמי' (שמות כג, טז), שבה מופיע משפט קצת יותר ארוך: "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה", או את פרשת 'כל הבכור' (דברים טז, יג-יד), שבה מופיע חג הסוכות בהרחבה: "חַג הַסֻּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" וכו'. מדוע בחרו חז"ל (מגילה לא, א) לקרוא בשבת חול המועד סוכות את הפסוקים הללו? האם רק בגלל שבעת הפסוקים האחרונים, שמזכירים את שלושת הרגלים, אנחנו צריכים לקרוא גם את שלוש עשרה המידות, ואת כל הפרשה המוכרת לנו מתענית ציבור?
ד"ר יצחק מייטליס (בקובץ "ובחג הסוכות", בהוצאת מכללת הרצוג) טוען שהסיבה לקריאה הזו אינה רק הפסוקים האחרונים, אשר מזכירים את חג הסוכות, אלא החוט המקשר לאורך כל הקריאה. הנושא המדובר בכל הפרשיה הזו הוא ראיית פני ה'. משה אומר לקב"ה: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ", והקב"ה עונה: "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ". ומשה ממשיך: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ", והקב"ה עונה לו: "גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם", ואז מבקש משה את הדבר הגדול ביותר: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ", ועל כך עונה לו ה': "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי... וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". את פני ה' אי אפשר לראות. זה מעבר ליכולתו של האדם.
ובכל זאת, בסופו של דבר אנו קוראים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל... וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה". אמנם אי אפשר לראות את פני ה' בהר סיני, אבל אפשר לראות אותו במובן מסוים בבית המקדש בשלושת הרגלים. זו הסיבה שהקריאה הזו נקבעה כקריאה לפסח וגם לסוכות: כאשר אנחנו עולים לרגל, עלינו לזכור שזה לא רק בשביל לחגוג או להביא קרבנות, אלא קודם כל בשביל לראות את פני ה', עד כמה שאפשר. עד כדי כך, שקבעו חז"ל (חגיגה ב, א) שעיוור – ואפילו עיוור בעין אחת - פטור מלעלות לרגל, שהרי "כדרך שבא לִרְאוֹת, כך בא לֵירָאוֹת".
ואולי אפשר להוסיף עניין נוסף, שמקשר דוקא בין הקריאה הזו לחג הסוכות: כאשר רוצה משה לראות את פני ה', ה' עונה לו שזה בלתי אפשרי. האפשרות היחידה היא: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי... וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי". הקב"ה מסוכך על משה, ולאחר שהוא 'עובר' יכול משה לראות את אחוריו של ה'. איננו מבינים בדיוק מה זה אומר, אבל ברור שהקב"ה משמש למשה מעין סוכה. הרי אנו נוהגים לומר בחג הסוכות את הפרק "לדוד, ה' אורי וישעי" בגלל הפסוק: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה... בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי" שבודאי מזכיר את הסיטואציה הזו. כשאנחנו נמצאים בסוכה אנחנו נמצאים בצִלּוֹ של הקב"ה. בזוהר קוראים לסוכה "צילא דמהימנותא" – צל האמונה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא מה שעשה משה רבנו בהר סיני: להרים את העיניים ולראות את ההשגחה העליונה שמסוככת עלינו.
